טור אישי: עוד מעט יהיו כאן חיים

תמונה: מתוך הספר "אהרון והעיפרון הסגול".

לפני כמה שבועות נסעתי לפגישה בחריש. הוויז לקח אותי ואחרי צומת ה-T פניתי במעגל ימינה דרך כביש הכניסה החדש. המראה שנגלה בפני היה מדהים. הגעתי לאיזור שבו לא הייתי, ובו עיר של בניינים כמעט מוכנים, עוד בניין ועוד אחד, רחוב ועוד רחוב. ממש כמו התמונה בספר אהרון והעיפרון הסגול. בין לבין ראיתי גן ילדים שנראה מוכן לקליטה, בחוץ יש מתקנים ואפילו ציליה. משאיות וטרקטורים נוסעים הלוך ושוב, אבל יש שקט. הכל ממתין לכך שעוד מעט יהיו כאן חיים. חלונות שמתוכם ילדים יראו את הירח.

בעוד כמה חודשים, בחלונות החשוכים בתוך המוני הבניינים, יהיה סוף סוף אור. אל תוך הדירות יכנסו אנשים. זוגות, משפחות, יחידים. סביב שולחנות יאכלו ארוחת ערב, המים יזרמו בברזים וילדים יתקלחו. זוגות יריבו. ויתפייסו. מרקם חיים שלם יתחיל להתפתח. מערכות יחסים בין שכנים, בגן השעשועים או בבית כנסת. קהילות ייווצרו.

נסעתי וחשבתי מעניין מי יגור כאן, ואיך יראה כשאסע כאן עוד כמה חודשים. חלונות פתוחים ועליהם שמיכות שמתאווררות, פרחים באדניות, עצים שמתחילים לצמוח בים של בטון, ואנשים בכל מקום. חשבתי על זה שהגיע הזמן לנסות לספר את הסיפור של החיים הללו. את הסיפור האנושי של חריש. לנסות לעשות את זה דרך הסיפור שלי.

קנינו דירה בחריש בהחלטה של רגע, אחרי הרבה שנים של התלבטות. יש בארץ הרבה מקומות שאליהם כמעט הלכנו, ובסוף דווקא מתוך תחושה שלא נמצא משהו ששנינו מסכימים עליו, החלטנו ללכת על מקום ששנינו לא מתנגדים אליו. פשוט בשביל לעשות משהו סוף סוף. אבל ככל שהבית קיבל צורה, כך גם התבשלה ההחלטה שלנו לבוא ולגור בו.

מאז עבר הרבה זמן, הדירה שלנו הולכת ונבנית. בפעם האחרונה שביקרנו בה, בתי המנורה כבר היו על התקרה, ואיש על סולם התקין חלונות ותריסים. כשעולים במדרגות, כבר יש ריצוף ואפילו מעקה, ואני כמעט לא צריכה לחשוב איפה הדירה שלנו. זה מסלול שהרגליים שלי כבר עושות באופן כמעט אוטומטי. מבט על פני הסלון גורם לי לתהות איפה נשים כל דבר, והאם יהיה מקום לכל מה שיש לנו? אני חושבת על חדר השינה ועולה בי רצון לשקט ואינטימיות בתוכו. לנעול את הדלת ולעשות בשקט אמבטיה בסוף היום. רוצה לבשל במטבח החדש, לארח חברים ומשפחה בשבתות או בארוחות חג. וגם להשלים עם לעבור לגור בקומה בבניין ולא קרוב לאדמה כמו שהתרגלתי. ולהסתגל לחיים של עיר אחרי הרבה שנים של כפר.

כל אלה מספרים לי איך אנחנו נערכים נפשית לקראת מה שהוא במידה מסויימת הליכה אל הלא נודע. בשיחות בבית, במשפחה, הילדים מדברים על המעבר לחריש. כשלא טוב להם בבית ספר או עם חברים, אפשר לפנטז על כך שכשנגור בחריש זה יהיה אחרת. אפשר כבר לריב מי יקבל איזה חדר. לנסות לנחש האם יהיו להם שכנים בני גילם. וגם הם שואלים את עצמם איך יהיה בבית ספר או גן חדש, ובליבם מתחילים להיפרד מאיפה שהם היום. לפעמים כשהם כועסים על חבר, הם מתנחמים בכך שהם במילא עוזבים.

הילדים שואלים שאלות שאין לנו עליהן תשובות, משקפים את חוסר הוודאות שגם אני חשה, ובמובן מסויים הם אלה שמזכירים לנו שהמלך עדיין קצת עירום. שהבית הפיזי אולי כמעט גמור, אבל אם אנחנו רוצים למצוא בחריש את ביתנו, אנחנו צריכים יותר מקירות פיזיים. אנחנו צריכים להתחיל ולראות את העיר הזאת לבושה ולא עירומה. להכיר את אלה שיגורו בדירה ממול, וגם מלמעלה ומלמטה. לדעת ממי אפשר לקחת חלב כשצריך, לראות איפה הגן ובית הספר ולהכיר את הגננת והמורה. שיהיה לי מסלול הליכה שאני אוהבת לצאת אליו בערב, למצוא בית קפה שכונתי נחמד, ומקום שיש בו גם סושי וגם המבורגר כדי שנוכל ליהנות בו שנינו כמו שיש לנו היום ועוד ועוד ועוד…

כשאני ביני לבין עצמי, אני מבינה שגם בי, כמו לילדים, יש מקום שמקווה, מרגיש סקרנות והתרגשות לקראת הרפתקה גדולה, אבל גם חרד. גם לא יודע. ואני צריכה לנשום אל תוך החרדה הזאת. לתת גם לה מקום. לא להיות עסוקה רק בקרמיקה למקלחת, או הידיות בארונות המטבח, אלא גם לנצל את ההזדמנות כדי לחשוב איך הייתי רוצה לחיות בשנים הקרובות. לבחור אם להיות יוזמת ומעורבת, או ליהנות מהיכולת להיבלע במקום גדול, ולפעמים קצת מזה וקצת מזה.

כמו הילדים שלי שמפנטזים ומדמיינים, ונותנים מילים למה היו רוצים שיהיה, ואיזה קושי הם מקווים לפתור דרך השינוי הזה, מותר גם לנו המבוגרים להיות בעולם של פנטזיה, ומתוכו לדלות הבנות על מה הייתי רוצה, ואיפה יש במעבר הזה גם הזדמנות לשינוי והתחדשות.