יום הזיכרון לשואה ולגבורה: "נשבעתי לסבא שלי שבכל הזדמנות שתהיה לי אנציח את זכרו ואספר את סיפורו"
ראובן גלברט-גיל ניצל בזכות קצין נאצי שסיפק לו נעלי הליכה בצעדת המוות. נחום רוטנברג שרד את זוועות אושוויץ אך איבד את אחיו יום אחד בלבד לפני השחרור. יוסף משה בן ברית ברח להרי הפירנאים ושרד כנגד כל הסיכויים. שלושה סיפורי חיים של שורדי שואה שסופרו על ידי יקיריהם, בני הדור השני והשלישי
כ-150 אלף ניצולי שואה חיים כיום בישראל ובכל יום הולכים לעולמם כ-50 מהם. העדויות ממקור ראשון הולכות ומצטמצמות משנה לשנה, אך השאיפה להמשיך לזכור ולעולם לא לשכוח, היא כאן כדי להישאר, כמאמר הציטוט המפורסם: "כל עוד מישהו זוכר אותנו, אנחנו חיים".
אמש (שני) התקיימו בחריש מפגשי "זיכרון בסלון", במסגרתם פתחו מספר תושבים את ביתם ואירחו שורדי שואה או בני דור שני ושלישי, ששיתפו את סיפוריהם האישיים מתקופת השואה וקיימו שיח משמעותי על תפקיד הזיכרון בחיינו.
בבית משפחת שמחון בשכונת מעו"ף התארחה נעמה נגר, בתו של שורד השואה יוסף משה בן ברית, יליד המבורג, שברח עם אחיו לבלגיה ומשם לצרפת. בן ברית היה בן 13.5 בלבד בליל הבדולח וההחלטה לברוח התקבלה בעקבות המאורעית הקשים. ביום הבריחה אביו נעצר על ידי הגסטפו ואילו יוסף ואחיו יחד עם אמו עברו דרך חתחתים בניסיון לברוח מציפורני הכובש הנאצי. יוסף עלה ארצה לאחר מסע מפרך בהרי הפירנאים. "הצטרפתי לקבוצה של בורחים לספרד דרך הרי הפירנאים המושלגים בעזרת ארגון המחתרת היהודית בצרפת A.J וכמעט ניספנו בשלג, אחרי שהמבריח עזב אותנו בצורה נפשעת", צייו יוסף בעדות שנתן לפני מספר שנים.
את המפגש יזמה קהילת לב המעו"ף שקיימה זו השנה השלישית מפגש זיכרון בסלון. קשה מאוד, בטח בחריש להגיע לנותני עדויות ממקור ראשון", ציין אריאל יוסף, חבר קהילת לב מעו"ף וממארגני המפגש. "למפגשים החיים, פנים אל פנים עם בני הניצולים, יש משמעות גדולה בעיני יותר מכל הטקסים הממוסדים והממלכתיים, או מצפייה בסרטי שואה בטלוויזיה. מדובר בסיפור של תקווה, כך אני יוצא מדי שנה מהמפגש וכך גם הפעם. לשמוע על האנשים שאיבדו את כל עולמם, הגיעו ארצה השתקמו ובנו את המדינה זו מבחינתי מהות הגאולה – יציאה מהחורבות של העולם היהודי הישן ובניה של עולם יהודי חדש בארץ ישראל".
"אבא לא דיבר במשך 50 שנה"
"יום השואה נוגע בי באופן אישי על רקע עברן של סבותיי בברית המועצות. שאמנם ברחו בזמן וניצלו אך הספיקו להיות עדות לחוויות קשות, ביתה של אחת מהן הופצץ", סיפרה דניאלה גפן, שקיימה בביתה בשכונת בצוותא, מפגש זיכרון בסלון עם רן גיל, תושב פרדס חנה ודור שני להורים ניצולי שואה.
חדווה וראובן גלברט (גיל), הוריו של רן, איבדו את בני משפחותיהם בזוועות השואה, והכירו באוניית המעפילים 'חירות' בדרכם לארץ ישראל. הם התחתנו במחנה המעצר בקפריסין ועלו ארצה ישירות למלחמת השחרור. רן שיתף עם הנוכחים את קורות אביו, במהלך המלחמה שהיה נער בעיר מגוריו לודג' ועבד בעבודות שונות בגטו לודג' יחד עם אביו ואחיו הצעיר. הוא היה עד למותם של אביו ואחיו ואילו ראובן התגלגל למחנה עבודה ומשם הגיע לבוכנוולד. בזכות התושיה שלו השיג ראובן מזון נוסף ושרד אף את צעדת המוות, בזכות עזרתו, תאמינו או לא, של קצין נאצי, שסיפק לו נעלי הליכה מאסיר בו ירה כמה דקות קודם לכן. הקצין אמר לראובן שהוא מזכיר לו את בנו. כ-5,000 אסירים יצאו לצעדת המוות ועל פי מסמכים רפואיים רק 148 אסירים שרדו את מסע הזוועות. הוא שוחרר במאי 1945 על ידי האמריקאים כשהוא במצב גופני ירוד. הוא שקל 45 קילוגרמים בלבד. ראובן שגדל בבית ציוני החליט לעלות ארצה.
רן, כבן דור שני, סיפר על הילדות המורכבת שחווה בקיבוץ שהוקם על ידי שורדי שואה. "היו כאלה שדיברו, היו שלא הוציאו מילה. אבל אי אפשר היה לא לדעת בקיבוץ מגידו שהיתה שואה. אבא לא דיבר במשך 50 שנה ואילו את הסיפור של אמא הכרנו. השואה היתה תמיד נוכחת בחיינו. לי ולשאר הילדים בשכבת הגיל שלי, לא היו קרובי משפחה. דוד, סבתא, סבא או דוד היו מושגים מופשטים בלבד מתוך הספרות.
"אם לחברי היו קרובי משפחה, בדרך כלל אחים גדולים שעלו ארצה לפני המלחמה, הכרתי אותם אישית, את כל אחד ואחת מקרובי המשפחה היות וזה היה נדיר".
"זו הפעם הראשונה שאני מארחת מפגש כזה בביתי. ניצולי השואה הולכים ונעלמים סביבנו, ועם שלא יודע את עברו – עתידו לוט בערפל, אני מאמינה מאוד באימרה הזו, והיה חשוב לי מאוד לקיים מפגש כזה בחריש", סיכמה גפן.
"קשה לי להיכנס לנעליו"
אדר ארביב רוטנברג תושבת מעו"ף, הקרינה בביתה את עדותו המצולמת של סבה, נחום רוטנברג, שהלך לעולמו לפני כחודש וחצי בלבד בגיל 94. אדר ניסתה במשך ימים ארוכים לאתר נותן עדות כדי לקיים בביתה מפגש ומשלא מצאה החליטה לשתף לראשונה מסיפורה המשפחתי על אף האובדן הטרי.
רוטנברג, שרד את זוועות גטו לודג' בפולין, מחנה ההשמדה אושוויץ', ומחנה העבודה אלם, איבד את כל משפחתו בשואה וברח ממחנה העבודה עם פתיחת השערים על ידי החיילים האמריקאים המשחררים. אחיו ובן דודו עימם שרד את זוועות המלחמה נפטרו יום אחד בלבד לפני יום השחרור. לילדיו קרא מאיר (אביה של אדר) ושרה, על שם הוריו שנספו בשואה.
אדר מספרת כי את ההחלטה לשתף ממאורעות השואה קיבל נחום רק לאחר שאדר, בהיותה תלמידת כיתה ב', ביקשה שיספר לה ולבני הכיתה על שחווה. "הייתי מאוד קשורה לסבא שלי. במשך שנים הייתי מצטרפת אליו לטקסים ולמפגשי זיכרון בסלון ברחבי הארץ, והוא היה שותף לכל מיני יוזמות להנצחת זכר השואה. היום הוא היה אמור להיות נותן עדות בזיכרון בסלון של ההסתדרות הארצית בתל אביב, אבל לצערנו הוא כבר לא איתנו. נשבעתי לסבא שלי שזו תהיה מטרת חיי ובכל הזדמנות שתהיה לי אנציח את זכרו ואספר את סיפורו".
"מאוד קשה לי בנקודת הזמן הזו להיכנס לנעליו ולספר את הסיפור שלו, ולכן בחרתי להקרין קטעים שבו התראיין לתוכנית הבוקר 'פאולה וליאון', סירטונים אישיים ועדות שנתן בפני עובדי דלתא גליל לפני כ-4 שנים באורך של 45 דקות. האורחים שהגיעו אמרו לי שחשו תחושת החמצה שלא הכירו את סבי ז"ל. היה מאוד מרגש ועוצמתי וחבל שהוא לא פה לספר את סיפורו".
