טור אישי: בעוד חלון בחריש נדלק האור

"היום בערב, כשנכנסתי עם האוטו לחריש, ראיתי איך האור מתפשט בחלונות, לאט לאט מאיר את העיר…"

אחרי צהריים בבית, הילדים משועממים ועצובים. כבר ביום הראשון הם שאלו אם יש ספריה בחריש, והתברר שעדיין לא… קשה להם להאמין שניתן לגור במקום שאין בו ספריה. ואז נקודה של אור, אנחנו נוסעים לספריה של מועצה איזורית מנשה, ועושים מנוי. הילדים לוקחים ספרים כאילו תיכף מתחיל המבול ואנחנו צריכים להיכנס לתיבה.

בית הספר לא רחוק בקו אווירי, אבל צריך לעשות סיבוב גדול, כי הכל חסום. כך עושה כל בוקר ביתנו הגדולה שצריכה לעלות על ההסעה שלה לבית ספר. ואחותה הקטנה רוצה ליסוע לשם באופניים, אבל מסוכן ככה, עם כל אתרי הבניה בדרך.

בתנועת הנוער בני עקיבא, זה חודש אירגון עכשיו, חודש של פעילות מאוד אינטנסיבית בסניף, אך כאן אין סניף, והילדים מפספסים את החודש הזה השנה, אולי בשנה הבאה כבר יהיה סניף… אבל השנים הללו לא חוזרות, ורק פעם בחיים אפשר להיות בשבט מעפילים, או ניצנים.

בבית הקודם שלנו, שהיה בכפר נוער, הקטנצ'יק כבר ידע לפתוח דלת ולצאת, וכאן יש כבישים, וזאת המציאות היותר נורמלית, אבל צריך להתרגל לחיים שיש בהם פחות מרחב.

לגור בחריש היום מרגיש קצת כמו לגור בעיר שהיא גם קצת חור, אין עדיין שירותים מפותחים, צריך לצאת בשביל הכל, קופת חולים, עבודה, קניות. וגם בשביל איוורור ובילוי.

באנו לכאן, כי אחרי שהחלטנו לקנות את הדירה רק כדי לקנות, לאט לאט התחלנו להתלהב מהרעיון של להיות חלק מבנייתה של עיר חדשה, הסתכלנו מהחלון בסלון שלנו, והרגשנו שאנחנו רוצים שזה יהיה הנוף שלנו כל בוקר, ואנחנו עדיין רוצים.

זה תהליך מאתגר, ולא תמיד קל לראות את הילדים שלנו משלמים מחירים עבור הבחירות שלנו. רוב האנשים שפגשנו עד עכשיו הם זוגות צעירים יחסית, עם ילדים קטנים, אך הגדולה שלנו היא בת 13. בשבת הלכנו לבית כנסת, והתפללתי שאולי תהיה שם מישהי פלוס מינוס בגיל שלה, אך היא עמדה איתי, מקשיבה לשיחות המבוגרים שלי, לא מוצאת אף אחת שתתאים לשיחה של בנות 13.

וגם אנחנו, המבוגרים, זקוקים לשכן טוב שאפשר לשתות איתו קפה, או בירה, לצחוק או לבכות על מה שהיה השבוע. וזה קורה, אבל לאט לאט. בשבת כבר מצאנו את עצמנו מפטפטים עם שכנים, צועדים יחד בדרך מהגן בסוף היום.

באחרי צהריים אחד, ביתי צועקת משהו מהמרפסת לחברה שבדיוק יצאה מהבית שלנו, והבן חוזר עם חולצה מלוכלכת ממשחק כדורגל.

כמעט חודש עבר, והחיים כעת הם בליל של תחושות עקירה וזרות, עם תחושות של שמחה על המעבר, על האפשרות להיות חלק מכל זה. אדם הוא יצור מורכב, ולוקח זמן עד שהוא מכה שורש במקום חדש. ציפייה של חודשים ארוכים לא הופכת את המציאות לפשוטה יותר כאשר היא מתממשת, אך היא יכולה להחזיר אותי אל הנקודה הפנימית מתוכה החלטתי לבוא, מתוכה החלטתי להשתקע כאן, להיות חלק מהאתגר הזה. אני זוכרת איך נסעתי כאן לפני כמה חודשים, ונדהמתי למראה עיר שכולה בניינים על בניינים שנבנים, כולם ריקים. אבל היום בערב, כשנכנסתי עם האוטו לחריש, ראיתי איך האור מתפשט בחלונות, לאט לאט מאיר את העיר.