לזכרם: "החיים הם מאוד שבריריים וצריך לנצל בהם כל רגע"
שרית לפידות איבדה את אחיה, אשר זגורי ז"ל, שנהרג בפעילות מבצעית. נטע חגואל הלוי שכלה את הוריה, שנרצחו בפיגוע התאבדות. שתיהן לא חשבו שהחיים יוכלו להימשך אבל מצאו את הכוחות להקים משפחות ולחיות לצד הכאב. "אני לא מחכה לפנסיה או לשום דבר אחר, אלא חיה את הכאן והעכשיו"
מימין: הלנה ורפי הלוי ז"ל, סמ"ר אשר זגורי ז"ל. צילום נרות זיכרון: עמוס לוזון צלמים
"בשעה 4:00 לפנות בוקר שמעתי דפיקות קצובות וחזקות בדלת, היו אלה חיילים שהגיעו לספר לנו כי אשר נהרג. אני זוכרת את עצמי אומרת ללא הרף "ידעתי. ידעתי שזה מה שהולך לקרות", אין לי הסבר לתחושה המוקדמת שהיתה לי". כך נזכרת שרית לפידות (46) ברגע הבשורה המרה שאירע לפני 20 שנה, עת נודע לה שאחיה, סמל ראשון אשר זגורי ז"ל, נפל בעת מילוי תפקידו בפעילות מבצעית.
בערב יום הזיכרון תשפ"ב, ישראל תתייחד עם זכרם של 24,068 חללי מערכות ישראל. מיום הזיכרון בשנה שעברה נוספו 56 חללים למניין הנופלים ו-84 נפטרו כתוצאה מנכותם והוכרו כחללי מערכות ישראל. הנופלים מותירים מאחוריהם כאב שאינו חולף עם השנים, כך מעידה גם לפידות.
"אח זה אח ודם זה לא מים. רק אחרי שאשר נהרג אני חושבת שהבנתי את המשמעות של אח, מישהו שהוא בשר מבשרך. לאחרים זה אולי נראה שעברו הרבה שנים, אבל זה כמו לאבד יד, הזמן לא עושה את האובדן לפחות כואב, זה ממש נכנס ל-DNA שלך. היום כשכל האחים שלנו כבר נשואים ומגדלים ילדים ונכדים, אני מבינה שאיבדתי גם את הדור שהיה מגיע בעקבותיו. ענף משמעותי באילן המשפחתי נכרת".
בן 21 היה במותו
סמל ראשון אשר זגורי ז"ל התגייס לצה"ל בנובמבר 1999. בתחילה, הפרופיל הרפואי שנקבע לו התיר לו לשרת בתפקיד עורפי בלבד, אך הוא התעקש לעבור למסלול קרבי. מאמציו נשאו פרי ולבסוף שובץ כקשר-טען בחיל השיריון. בשלהי שירותו הצבאי, נפל אשר בעת פעילות מבצעית, ביום ג' ה-14 בפברואר 2002.
זגורי וצוותו נקראו לאבטח ציר סמוך לצומת נצרים לאחר שמטען חבלה קטן הופעל על שיירת אזרחים. עם הגעת טנק המרכבה בו נסעו זגורי ושלושה מחבריו לצוות, הופעל על השביל מטען רב-עוצמה שהכיל כ-1,000 קילוגרם חומר נפץ. מעוצמת הפיצוץ התבקע הטנק, והצריח הועף למרחק כמה מטרים. אשר נהרג במקום והיה בן 21 במותו. עימו נהרגו סמ"ר משה פלד וסמ"ר רון לביא. מאוחר יותר סיפר חברו לפלוגה, כי זגורי כלל לא אמור היה לצאת לפעילות, אך נעתר לבקשתו של חברו שחש ברע והחליפו במשימה, שממנה לא שב.
"אשר היה מאוד קשור לאמא שלי", נזכרת שרית. "הוא תמיד דאג לה, עזר הרבה בבית ובישל עבורה. חששנו מאוד לשלום אמי לאחר שאשר נהרג אך היא איכשהו הצליחה להמשיך ולחיות. אבא שלי, לעומת זאת, הלך ודעך. לא היו לו את הכלים להתמודד עם זה. ארבע שנים לאחר מכן, הוא עבר אירוע מוחי קשה ואיבד את יכולת הדיבור עד שהלך לעולמו. במובן מסוים זה חסד שאלוהים עשה עימו כי הוא לא יכול היה לשאת את שאירע לו. עברנו שנים מאוד קשות. היו תהומות של ממש".
"לא מחכה לפנסיה"
לפידות, תושבת חריש מזה 11 שנה, בחרה לגדל את שבעת ילדיה סביב הדואליות של החיים שבין החסד לדין: "בשירו של אבן גבירול 'כתר מלכות' ישנו משפט מדהים: "אברח ממך אליך ואתכסה מחמתך בצילך". החלקים המאתגרים בחיינו הם לצערנו מריבונו של עולם, אך הוא גם מקור הכוח שלנו ואנחנו גם בורחים אליו ומתכסים בצילו".
התובנות אליהן הגיעה לפידות בעקבות האובדן של אחיה הן למצות ולהעריך כל רגע בחיים: "אני לא מחכה לפנסיה או לשום דבר אחר, אלא חיה את הכאן והעכשיו. אני משתדלת להתמקד במהות החיים. הילדים שלי מכירים היטב את ערך האחים. אני רואה את הקירבה והתמיכה ביניהם ואני מדגישה מאוד את האחריות של הילדים הגדולים במשפחה כלפי אלו הצעירים".
"בשנים האחרונות כשמגיע יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, אני משתדלת לא להיכנס לזה עמוק, כדי להגן על עצמי. אחים שלי ואני מתרכזים בעיקר באמא שלנו. זה יום שבו אנו נוסעים לבקר אותה ולהיות איתה".
"אבא לא ענה, הבנו לבד שההורים נהרגו"
בערב יום חמישי ה-30 במרץ 2006, לקראת השעה 22:00, היו בני הזוג הלנה ורפי הלוי, בדרכם חזרה מפתח תקווה לביתם שבקדומים. בטרמפיאדה בצומת קרני שומרון אספו בני הזוג שלושה טרמפיסטים: הנער שקד לסקר, בת-השירות, רעות פלדמן, ששירתה בקדומים ואדם נוסף, בלבוש חרדי, שהתברר בדיעבד כי היה מחבל מחופש ליהודי. כעבור עשר דקות של נסיעה, בכניסה לישוב קדומים, פוצץ המחבל את חומר הנפץ שעל גופו. כל יושבי הרכב, נהרגו. רפי בן 63 במותו, והלנה, בת 59 במותה, הותירו אחריהם ארבעה ילדים שברגע טראגי אחד התייתמו משני הוריהם.
בתם, נטע חגואל הלוי (43), תושבת חריש מזה כשנתיים, זוכרת כל פרט מן הערב ההוא בו התבשרה המשפחה כי הנורא מכול קרה. "אבי שימש אז כרכז ביטחון מטעם המועצה. מתוקף תפקידו הוא היה זמין תמיד בטלפון המירס. שמענו על הפיצוץ שארע בכניסה לקדומים וניסינו להשיג את אבא במשך זמן ממושך. ראינו שהוא אינו זמין והבנו לבד, שההורים היו ברכב. לא היינו צריכים שיודיעו לנו, אלא אנחנו הודענו לאחרים. פשוט הבנו את זה גם ללא קבלת כל הודעה רשמית. הערב הזה חקוק לי בזיכרון והוא כנראה לא יישכח לעולם", היא מספרת.
המשכנו בחיים, הקמנו משפחות ואנחנו חיים בשמחה
"מעדויות של חבר שנסע אחרי רכבם של הוריי, נראה שבמהלך הנסיעה מקרני שומרון לקדומים, אבא שלי הבין שיש מחבל ברכב. הוא נסע בזיגזג וזה מאוד לא אפיין אותו כנהג שקול ומתון. סימני פניית הפרסה שהותירו הצמיגים על הכביש בכניסה לקדומים במשך שנים ארוכות, מעידים על כך שאבי הבין שמשהו לא כשורה ובחר שלא להיכנס עם הרכב ליישוב. עם סיום הפניה המחבל פוצץ את האוטו. לימים הבנו שאם הם היו נכנסים לקדומים, הפיצוץ היה גובה קורבנות רבים נוספים".
"אין תחום שבו האירוע הזה לא השפיע בצורה כזו או אחרת על חיי. החל מלימודים וקריירה ועד לאופן שבה אני מגדלת את ילדיי. אני מרגישה שזה נוכח בכל אירוע בחיינו. אנחנו ארבעת האחים בקשר מאוד קרוב ושומרים מאוד אחד על השני. כולנו המשכנו בחיים והקמנו משפחות ואנחנו חיים בשמחה ולא בשכול או בעצב. זאת אחת התובנות מהאירוע הנורא ההוא – שהחיים הם מאוד שבריריים וצריך לנצל בהם כל רגע", משתפת חגואל-הלוי.
המוות נוכח בחיינו
"אם היו שואלים אותי לפני המקרה, אם אצליח לחיות לאחר מות הורי, הייתי אומרת שאין מצב. לא הייתי מצליחה לדמיין עצמי קמה מהתהום הזו. אך אתה מגלה שלחיים יש כוח מאוד גדול. מאידך, סוגיית המוות ונזילות החיים, הכניסה לחיינו גם פחד מאוד גדול . בני בן ה-13 רואה את המוות כמשהו לא מאוד רחוק בעקבות הסיפור של סבא וסבתא שלו, שחייהם נגדעו מוקדם יחסית".
"ככל שהשנים חולפות הולכת ומתחזקת בי התחושה שאת הארץ הזו צריך ליישב, בייחוד מתוך ההבנה, שהורי מסרו נפשם על הארץ כשהחליטו בימי האינתיפאדה לעזוב את עמק יזרעאל ולעבור להתגורר בשטחים. עם זאת, אומר בגילוי לב שגם כיום לא פשוט לי להגיע לשומרון. אני נוסעת לשם עם המון חשש אך אנחנו ממשיכים להגיע בימי הזיכרון לפינת ההנצחה בגן הזיכרון שהקמנו לזכרם בקדומים, בדיוק מול הבית שבו התגוררו.
"הציון הקולקטיבי של יום הזיכרון לנפגעי פעולות האיבה הוא עבורי יום שדווקא מאפשר לי יותר לשחרר. לתחושתי, זה אינו יום למשפחות השכולות אלא לכל מי שמסביב וחי בשגרה, שנעצרת ליום אחד".
