מרפסת יכולה להעניק לתושבי הבית פינת קסם שמאפשרת ליהנות מסביבה ירוקה, זמן איכות ותחושת נופש במהלך כל השנה. שני יעקב הרכיבה במיוחד עבורכם הצעות לעיצוב מרפסת בתקציב נגיש – עד 1000 שקלים בלבד

לחזור אחרי העבודה, למתוח את הרגליים ולהתרווח בשלווה במרפסת. לארח חברים, לאכול אבטיח ולצפות בנוף העיר הנבנית, הנשקף מן המרפסת.

גם אם לא קראתם את הספר "כל בית צריך מרפסת", רובכם מן הסתם מסכימים עם האמירה. נראה כי מרפסת מקושרת לתחושת הרוגע אך כדי להשיג אותה יחד עם נוחות מירבית כדאי להשקיע מחשבה בעיצוב המרפסת.

צעד ראשון: בחירת קונספט עיצובי

קו עיצובי מגובש יסייע לכם ביצירת מרפסת החלומות שלכם. ראשית, תכננו את הפונקציונליות הנדרשת מפינת הישיבה שלכם, האם תרצו שהיא תשמש כפינת קפה? פינת רביצה? בחירה זו תוביל אתכם הלאה לבחירת פריטי הריהוט, הצמחיה והאקססוריז. תוכלו לייצר מרפסת בסגנון הוואי, מרפסת בסגנון ים תיכוני או לבחור בריהוט קלאסי ושמרני. חשוב לזכור כי מרפסת אינה מנותקת משאר חדרי הבית ומומלץ לעצב אותה בהתחשב בסגנון העיצובי של הבית.

צעד שני: תכנון חלל

בחריש גודלן של רוב המרפסות נע בין 11-13 מ"ר, גודל המאפשר פינת ישיבה נוחה ומרווחת ואף הוספת מקומות אחסון לפריטים נגישים.
ישנן דירות בעיר בהן קיימות מספר מרפסות, שמאפשרות לזוג או למשפחה לעצב פינות ישיבה שונות. למשל: במרפסת הראשית פינה משפחתית לארוחות משותפות ואירוח חברים ובמרפסת המשנית פינת בר אינטימית בה ניתן לחלוק זמני ערביים עם בן/בת הזוג.

מרפסות קטנות יראו טוב יותר אם תימנעו משימוש בפריטי ריהוט גדולים מדי. עדיף להשתמש בשולחן נפתח או מתרחב שיאפשר לכם להשאיר שטח פנוי ותחושת מרחב.

צעד שלישי: עיצוב וסטיילינג

לאחר בחירת פריטי הריהוט המרכזיים למרפסת המשיכו עם עיצוב הרצפה והקירות. שטיח קש או PVC יעניקו למרפסת מראה ייחודי וגם יהיו עמידים דיים בשמש הקופחת.
את קירות המרפסת תוכלו לקשט במגוון דרכים: תמונות, עציצים, מנדלות, עששיות וכדומה.

מטבע הדברים, חלק מרכזי ומשמעותי בעיצוב המרפסת נשען על בחירת הצמחיה. עציצים, אדניות, צמחיה רב שנתית, פרחים עונתיים, צמחי תבלין – הבחירה תלויה בכם. בחרו צמחים בהתאם לטעמכם, שישמחו אתכם ויעניקו לכם תחושת קרבה לטבע.

המגע האחרון בעיצוב מרפסת שייך ללא ספק לבחירה של חפצי נוי, אקססוריז: סלסלות, כריות, שמיכות, נרות, תאורת לדים או כל חפץ אחר.

זכרו: תכנון תקציבי ויצירתיות יעניקו לכם את האפשרות להגשים חלומות עיצוביים.

פינת קפה בעיצוב בוהמייני / תקציב: 905 שקלים

דמיינו את הבוקר שלכם מתחיל בקפה מהביל ואויר צח במרפסת. העיצוב הבוהמייני מתבסס על מראה קרוב לטבע, בעל ניגודית הרמונית. נעשה שימוש בצבעים ניטראליים ושילוב של חומרים רכים ונוקשים, כך לדוגמא השילוב בין קקטוסים לכריות פרוותיות בחלל יוצר מתח הרמוני.

פינת קפה בעיצוב כפרי – מודרני / תקציב: 892 שקלים

רכישת פינת ישיבה בעלות נמוכה תאפשר לנו לאבזר ביד רחבה את שאר החלל. פינת קפה בצבע לבן, תעניק רקע לכתמי הצבע באביזרים שנבחרו בהתאם לקשת הצבעים החמים.
צהוב הצבע הקיצי בשילוב הצבע הירוק מהצמחייה יוצרים חיות ושמחה.
כמו בעיצוב פנים הבית, גם במרפסת ניתן לתלות תמונות וחפצי נוי על הקיר ואף מומלץ.
את הכריות יש למקם באזור מוצל כדי לשמור על צבען.

פינת ישיבה באווירה טרופית / תקציב: 989 שקלים

פינת ישיבה באווירה טרופיתנדנדה במרפסת יכולה להעניק לדיירי הבית פינת ישיבה מפנקת, קלילה ונעימה. על הנדנדה ניתן למקם כריות נוי ואילו שטיח ה- PVC שמעניק למרפסת מראה טרופי מצוי, הוא אידאלי לתנאי חוץ, ניתן לניקוי בקלות ואינו סופח אבק.

פינת ישיבה באווירת חוף / תקציב: 953 שקלים

לגור בעיר ולהרגיש בחוף הים. כסאות השמש מתאימים כפינת ישיבה במרפסת קטנה נוספת או כפינת ישיבה אישית היוצאת מחדר ההורים. אפשר להתרגע עליהן, לתפוס קרני שמש אחרונות ולאבזר את החלל בתוספת של  אביזרי קש וצמחייה. התחושה המתקבלת: קליל ונטול מאמץ, שימושי מאוד לימי הקיץ.

מרפסת משפחתית פונקציונלית / תקציב: 994 שקלים

הגיע הזמן להראות גם אופציות לעיצוב מרפסת שתשמש משפחה. נכון שרוב התקציב מוקדש למערכת הישיבה, אך גם כאן ניתן להוסיף אבזור מדויק בעלויות נמוכות.
ניתן להוסיף ואזה באמצע השולחן עם צמחייה, ולתלות תמונות על הקיר בהתאם לטעם האישי.

מרפסת משפחתית משודרגת/ תקציב: 1,600 שקלים

נכון, יש כאן חריגה מהתקציב עליו הצהרנו, אבל לא יכולתי להתאפק… הנה הצעה למרפסת משפחתית משודרגת בתקציב גבוה יותר: גם כאן השולחן המשפחתי תופס את מרכז החלל, אך תוספת האקססוריז מעניקים למרפסת מראה מתוחכם. כריות נוי ושטיח מחממים את החלל, ואילו סט הכוסות משתלב מצוין עם קערת הפירות להגשה לאורחים.

שני יעקב היא תושבת חריש ומעצבת הום סטיילינג

ליאת רבלין מברכת במכתב פתוח את אחיה וגיסתה שעוברים להתגורר בחריש ומציעה להם וגם לשאר התושבים העתידיים החדשים, להצטייד בסבלנות וליהנות מתהליך השינוי

עוד רגע אתם עוברים דירה. מגיעים לעיר חדשה ומייחלים להתחלה חדשה. וכמה שאתם רוצים וצריכים התחלה חדשה. ולא רק אתם, כולנו!

מי שמרוצה מחייו לא קם ומשנה דבר כל כך מהותי כמו מקום מגורים. זה לא אומר שהחיים שלכם היו גרועים לפני כן, זה רק מצביע על כך שאתם שואפים ורוצים לטוב יותר מהמצב הנוכחי. עבורי, זה גם סימן שהבנתם שאתם ראויים לטוב, ואני גאה בכם שאתם לוקחים את גורלכם בידכם ופועלים למען עצמכם.

אז קודם כל שהמעבר יביא לכם הצלחה, שהמעבר יגשים עבורכם את כל הרצונות והחלומות ואף יותר. שתעופו על עצמכם ועל המקום החדש.

רגע לפני המעבר אני שולחת לכם טיפ קטן וחשוב שאני למדתי ועדיין לומדת בדרך הקשה… הצטיידו בסבלנות! מעבר דירה הוא תהליך שאורך זמן. מתבוננים בדירה הריקה, חושבים ומתכננים איך לסדר אותה, מתאמים הובלה, אורזים, פורקים ריהוט, מכשירי חשמל, ריסוס, ניקיון ראשוני, תיקוני קבלן, מתאמים מול ספקי מזגן, סורגים, מסנן מים, מחמם מים ועוד מיליון משימות למלא: עוד קניות, וחיוב אשראי נוסף והמינוס גדל בבנק, בגוף, באנרגיות, בסבלנות…  ועדיין יש עוד מה לסדר, עוד מה לנקות, עוד מה לקנות, עוד מה לתקן, עוד מה להוסיף ולשפר: ספק שהבריז, ריהוט שהגיע שבור, קבלן שלא עונה, תריס מקולקל… משימות, עבודות, תיאומים, שינויים עד בלי סוף.

ואתם? אתם רק רציתם שקט, התחלה חדשה. חלמתם על  בית מסודר שאפשר לשבת בסלון, להרים רגליים מעלה, להסתכל סביב בסיפוק ולחשוב: "איזה בית יפה יש לנו".

גם אני חלמתי על זה, אבל בחריש למדתי על בשרי שיעורים בסבלנות ובשליטה. הצורך שלי בשליטה גרם לזה שרציתי שהכל יהיה מוכן עוד לפני שאני עוברת. למזער בלאגן כמה שניתן. חלמתי על בית מושלם, כי זה הבית שלי. בית שקניתי ואני רוצה שהוא יהיה יפה, מסודר ופרקטי מההתחלה. קינן בי הפחד שמה שלא יבוצע מההתחלה לא יבוא בהמשך (לא נכון, שאלה של החלטה).

התאמצתי ורצתי בניסיון להשיג את הבלתי אפשרי (או את האפשרי, אבל במחיר היסטרי). וכשמצאתי את עצמי רודפת אחרי חמישה ילדים באיקאה הבנתי שהגזמתי וכנראה השתבשה עלי דעתי. שם התחלתי תהליך ארוך של למידה. הבנתי שהדברים לא תמיד מתאפשרים. שהחיים הם לא זבנג וגמרנו ושיש משמעות לתהליך איטי ומדורג.

אז היום אני עובדת 'לאט לאט'. מנסה להתנהל בבית בלי לחץ וכעס (לא תמיד עובד) ומבינה שזהו תהליך שדורש סבלנות. גידול ילדים מצריך סבלנות, זוגיות מצריכה סבלנות, עבודה מצריכה סבלנות, עיר חדשה מצריכה סבלנות, שינוי מצריך סבלנות.

סבלנות אין פירוש הדבר לסבול בשקט ולא להגיד ש'קשה' או ש'רוצים אחרת'. סבלנות פירושה ההבנה שכל שינוי הוא תהליך, ולא נכון בהכרח לעשות אותו בבת אחת. 

אז בחזרה אליכם – השבוע אתם עוברים דירה ואני כל כך מחכה כבר שתגיעו. אני רואה את האור בעיניים שלכם וההתרגשות לקראת השינוי ומתפללת שתהיה לכם סבלנות. שתשחררו כשלא הכל הולך בדיוק כמו שרציתם, כדי שתוכלו ליהנות מהדרך ולמצוא בהמתנה מתנה. סבלנות לעיר, סבלנות לקהילה, סבלנות לשכנים, סבלנות לבית, סבלנות לבן הזוג, סבלנות לשינוי והכי חשוב סבלנות לעצמכם ולתהליך הלמידה שלכם. ברוכים הבאים לחריש.

אם גם אתם הייתם מרוצים מהדרך בה המועצה קיבלה את פניכם כתושבים חדשים בחריש – אתם לא היחידים

אתמול קיבלה מועצת חריש פרס ראשון על פרויקט 'קליטת תושב חדש' מטעם העמותה לניהול פרויקטים בישראל. עמותת PMI  מארגנת מדי שנה תחרות כדי לעודד מנהלי פרויקטים לעבוד על פי מתודולוגיה סדורה של ה-PMI קרי ה-PMBOK ולהביא למצוינות בתהליך ניהול הפרויקטים, תוצאות ביצוע טובות ושביעות רצון כל בעלי העניין.

לדברי משה יונה, מעמותת PMI ומחברי הוועדה לבחירת הזוכים בתחרות, פרויקט 'קליטת תושב חדש' בחריש קיבל את המקום הראשון בשל המיוחדות והייחודיות של הפרויקט. "עצם העובדה שמלווים תושב חדש מרגע כניסתו לעיר ועד שהוא משתלב בעיר היא ייחודית וחדשנית", הוא מסביר.

"ביצוע הפרויקט נעשה על פי המתודולוגיות אליהן אנו מכוונים והמחויבות של עובדי מועצת חריש להצלחת הפרויקט ניכרת – זהו קריטריון מאד חשוב בניהול פרויקטים", הוא מוסיף. יונה שביקר בחריש ועקב אחרי הפרויקט בניהולה של גלית אבישי-כהן, מנהלת משאבי אנוש במועצת חריש מעיד: "מדובר בהישג מצויין והפרויקט עובד בצורה חלקה".

מי זכה במקום השני?

"בית ספר עמל בפתח תקווה עם הפרויקט 'הפנים לקהילה' שמהותו שילוב תלמידים עם צרכים מיוחדים בתעשייה".

ראש המועצה יצחק קשת שקיבל את הפרס מגיב: "התבשרתי בדבר זכייתנו באחד הפרסים החשובים ביותר אשר יכול לתת אות כבוד להתנהלות המועצה בכל הקשור לניהול הפרויקטים והיכולות שלנו בכלל".

עשרות משפחות השתתפו ב'פיקניק משפחות', שהתקיים בשבת בפארק דימרי. בין המחצלות ובין משחקי הילדים נולדת ונרקמת קהילה. צופיה קלר שיזמה את האירוע: "חריש היא עיר חמה וקהילתית וחשוב שאנשים יבינו את זה"

אז מה עשיתם בשבת? כ-200 איש השתתפו בפיקניק המשפחות שהתקיים בפארק דימרי ופגשו לראשונה אנשים שהם מכירים היטב דרך המקלדת בקבוצות הפייסבוק השונות. את המהלך  יזמה צופיה קלר, תושבת העיר בשנה האחרונה. קלר, אשת חינוך במקצועה, זוכרת עד היום בחיבה את פיקניק המשפחות בו השתתפה עוד לפני המעבר שלה ומשפחתה לעיר.

"גרנו עדיין ביהוד והזמינו אותנו לפיקניק בחריש ומתוך סקרנות הגענו למפגש, שהתקיים בפארק דונה. הכרנו קבוצה מקסימה של אנשים שהעניקו לנו את ההרגשה של 'מחכים לכם – רק תבואו לגור בחריש'. התחושה הזו נחרטה בי מאוד חזק כי חלק מהיופי של חריש הוא הקהילתיות שבאה לידי ביטוי בדיוק במקומות האלה".

מדוע ארגנת את הפיקניק שהתקיים אתמול?

"לפני שבוע וחצי היה שיח בפייסבוק שעסק בשאלות מתושבים שעתידים לעבור אליה בקיץ. שאלות כמו 'איך בעיר', 'תספרו לנו מה קורה' – החזירו אותי שנתיים אחורה לתחושות שאני חוויתי לפני המעבר בעיר.

"כתבתי פוסט ובו ציינתי שיש 'ריח של התחדשות' באוויר ושאני מציעה לקיים פיקניק משפחות. התגובות היו נלהבות. אבישי גרינשפן, השכן שלי, עיצב את ההזמנה לפיקניק והפצנו אותה במספר ערוצים. עד הרגע האחרון לא הייתי בטוחה מה תהיה רמת ההיענות אבל הגיעו המון אנשים לפיקניק. עשרות משפחות שחלקן עומדות לעבור לחריש הגיעו במיוחד כדי להכיר את העיר. היה ממש נחמד".

השתתפו גם משפחות דתיות?

"היו מספר משפחות דתיות שהגיעו. חשוב לי לציין שסגרתי את הפוסט לתגובות כשראיתי שהוא גלש לכיוונים של שיח על יחסי חילונים דתיים בעיר. זה לא היה הרעיון. הרעיון היה להפגיש בפועל את כל הקבוצות שנפגשות דרך המקלדת – ובאמת נוצרו חיבורים מקסימים בין ילדים, אמהות ומשפחות".

איך התרשמת מהתושבים העתידיים של חריש?

"מקסימים. קהילה מאוד איכותית של משפחות שמבקשות לבוא ולבנות את ביתן בחריש. פגשתי משפחה שעתידה לעבור לרחוב התאנה ובסוף השיחה, אב המשפחה אמר לי: 'עוד לא עברנו ואני כבר מרגיש פה בבית'.

"אני רוצה שזו תהיה התחושה שתלווה את האמיצים שבחבורה שעוברים לחריש בשלביה הראשונים של העיר. אני לא יודעת מה יקרה בעוד ארבע או חמש שנים כשהעיר תגדל, אבל למשפחות שעוברות כעת מגיע להיות עטופים ולהרגיש את תחושת הקהילה והבית".

תודה צופיה, מסר לסיום?

"זה לא אירוע חד פעמי. אנו מתכננים מפגשים נוספים. חשוב שאנשים שמטיילים כאן בשבת ואולי מקבלים את הרושם שחריש היא עיר רפאים –  יבינו שלא כך הוא. חריש היא עיר חמה וקהילתית. תגיעו – אנחנו מחכים לכם".

תשע משפחות עולים חדשים וותיקים מברזיל נקלטו בחריש בחצי השנה האחרונה – והיד עוד נטויה. הכירו את חברי הקהילה החדשה שהגיעו מארץ הקרנבל והכדורגל להתיישב בעיר החדשה

צילומים: אורן קלר

בשנת 2016 עלו לישראל כ-700 עולים מברזיל, מספר שיא לעומת שנים קודמות. יוקר המחיה בברזיל, שעלה בצורה תלולה בשילוב עם העלייה בפשיעה והפגיעה הקשה בתחושת הביטחון האישי, גורמים לרבים מיהודי ברזיל לארוז את המזוודות ולעלות לישראל. בשנה הקודמת הוכרזה רעננה, כבירת הברזילאים, אולם במחצית השנייה של 2017 ובשנת 2018 מסתמנת חריש כמוקד משיכה חדש עבור ילידי ארץ הסמבה. פגשנו את הקהילה החדשה המתהווה על רחבת הדשא מול בנין המועצה; מבוגרים וצעירים, אקדמאים ופנסיונרים, ציונים ופרגמטיים, דתיים וחילוניים – המשפחות הברזילאיות בחריש אוהבות את העיר ומתכננות להשתקע במקום ולפתח את הישוב. מה הם אוהבים בחריש? מה חסר להם בחריש? ומה הם מאחלים למדינת ישראל בשנתה ה-70? כל התשובות לפניכם.

דרושה: מאפיה ברזילאית

סילביה גרינברג (33) ולאנדרו מורייס (34) הגיעו לחריש לפני חודש. הם מתגוררים ברחוב אורן בשכונת החורש ובקהילה הברזילאית המתהווה הם כבר נחשבים ל'ישראלים'. לארץ הם עלו לפני שלוש שנים והם עובדים במה שהם אוהבים; סילביה, כסוכנת נסיעות ולאנדרו כמדריך כושר. המעבר לחריש נבע מתוך אמונה שחריש כעיר חדשה תספק להם הזדמנויות טובות בחיים בתחום התעסוקה, המגורים והקמת משפחה.

מה הכי קשה לכם בישראל?

"כלום! שום דבר!", הם עונים יחד בפסקנות.

איזה דבר הייתם רוצים שיהיה בחריש שיזכיר לכם את הבית?

"מאפיה ברזילאית".

מה אתם מאחלים ליום העצמאות למדינת ישראל?

"שלום ושקט", הם מסכמים.

להתחיל חיים חדשים בדירה חדשה

אניק שוט (50) מתגוררת יחד עם בתה ראיסה (14) ובעלה גבריאל אייגנר (65) ברחוב תמר מזה חמישה חודשים. אניק, ציירת ומעצבת וגבריאל איש עסקים עלו לארץ בשנה שעברה ועם סיום שהותם במרכז הקליטה הגיעו לחריש והתאהבו במקום. "רצינו להתחיל את החיים בישראל בדירה חדשה ובבניין חדש וחריש אפשרה לנו את זה", מציין גבריאל ואילו אניק מוסיפה: "אני אוהבת את העובדה שאין פקקים, אין בלאגן, כולם מכירים את כולם וגם עוזרים אחד לשני".

מה הכי קשה לכם בישראל?

"השפה. עדיין קשה לנו לקרוא שלטים".

איזה דבר הייתם רוצים שיהיה בחריש שיזכיר לכם את הבית?

"בית קפה, מסעדות ותחבורה נוחה יותר".

מה אתם מאחלים ליום העצמאות למדינת ישראל?

"שלום. שכל מנהיגי העולם יהיו מוארים ושעם ישראל ישמור יותר על ארצנו נקייה ויפה".

חבר מביא חבר

ברוך (67) ואגנס (64) רוט עלו לארץ באוקטובר 2017 וחודש אחרי כן כבר עברו להתגורר בחריש ברחוב אורן. "באנו לבקר את גבריאל, חבר שלנו שכבר התגורר בעיר ואהבנו את המקום ואת הרעיון של עיר חדשה", מספרת אגנס ואילו ברוך מוסיף: "אהבתי גם את העובדה שהתמורה למחיר השכירות הנמוך היא גבוהה ושחריש מקבלת יפה את העולים החדשים".

איזה דבר הייתם רוצים שיהיה בחריש שיזכיר לכם את הבית?

"אנחנו כבר מרגישים כאן בבית ואוהבים מאוד את איכות החיים ותחושת הביטחון האישי. כל דבר נוסף הוא אקסטרה ויתקבל בברכה".

מה הכי קשה לכם בישראל?

"העברית קשה", עונים השניים וצוחקים.

"לשמור על חריש נקייה"

יצחק (31) תמרה (26) ושני ילדיהם הודיה-אמונה (3) ואוריאל (1.5) אונגרוביץ' נחשבים ל"וותיקים" בחריש: בספטמבר 2017 הם הגיעו לעיר והתמקמו ברחוב הגפן. "אנחנו אוהבים את גני השעשועים בעיר ואת האכפתיות של המועצה מהתושבים המקומיים", מציינים בני הזוג שכבר מתגוררים בארץ שש שנים.

איזה דבר הייתם רוצים שיהיה בחריש שיזכיר לכם את הבית?

"הייתי שמחה אם המועצה היתה ממקמת פחי אשפה קטנים ברחוב להולכי הרגל. כך נוכל לשמור על חריש נקייה".

מה הכי קשה לכם בישראל?

"לחיות בלי המשפחה המורחבת שלנו".

מה אתם מאחלים ליום העצמאות למדינת ישראל?

"ישראל שלי יפה, תמשיכי להיות המדינה הכי טובה בעולם. אוהבים אותך!"

בוקר טוב אליהו

משפחת אליהו כוללת את חיים (37) קמילה (35) ושני ילדיהם יהונתן (5) ואלון (3). בני הזוג וילדיהם מתגוררים ברחוב טורקיז כבר שמונה חודשים וגם בישראל יש להם מעמד של עולים וותיקים שעלו לארץ לפני 20 שנה. שניהם ביולוגים בעלי תואר שני בגנטיקה מולקולרית והמעבר לחריש נבע מהאמונה שחריש היא עיר עם פוטנציאל לגדול ולהצליח. "אנחנו אוהבים את השקט שיש בעיר ואת העובדה שיש פה קהילה מאוחדת", מציינת קמילה.

מה הכי קשה בישראל?

"ללמוד ולהבין את ההתנהגות ואת האופי של הישראלים".

מה אתם מאחלים ליום העצמאות למדינת ישראל?

"שיהיה לנו הרבה שלום, בריאות וביטחון. שנמשיך להתפתח ולהיות מדינה מובילה בעולם".

רגוע בחריש

פבלו (46) ומרסיה (43) סלמה יחד עם בנם יצחק, תלמיד כיתה ה' בבית הספר תלמי רון מתגוררים כבר חודש ימים בחריש אליה עברו חודשיים לאחר עלייתם ארצה.  פבלו, מהנדס בהכשרתו, מקווה להשתלב בתחום ומציין שהוא אופטימי ושהוא אוהב את הרוגע שחריש משרה עליו.

איזה דבר הייתם רוצים שיהיה בחריש שיזכיר לכם את הבית?

"מסעדת בשרים טובה וקולנוע", הוא מסכם בחיוך.

מי הזיז את הגבינה?

דוד גבריאלוביץ' (71) הגיע לבדו למפגש הברזילאים. שושנה אשתו (53) נעדרה בשל ההכנות למעבר לחריש שיתקיים בעוד שלושה שבועות. השניים מתגוררים בטבריה מאז עלו לארץ בספטמבר 2017 והם כבר מתרגשים מהמעבר לדירה ברחוב טורקיז. דוד הוא שף במקצועו המתמחה בבתי מלון ואילו שושנה היא עקרת בית. השניים הגיעו לחריש בעקבות פבלו סלמה והם מתרגשים מהכל: "זו עיר חדשה, אני אוהב כל מה שאני רואה פה, הכל עוד פתוח ויש כל כך הרבה אפשרויות לבנייה ולהתפתחות פה", מציין דוד.

איזה דבר היית רוצה שיהיה בחריש שיזכיר לך את הבית?

"פאו דה קז'ו", עונה דוד בפסקנות. (לחמניות גבינה ברזילאיות ידועות)

מה אתה מאחל ליום העצמאות למדינת ישראל?

"שלום ואומץ".

  זקני השבט

בסוף אפריל יעברו להתגורר ברחוב תמר בחריש ריקרדו (79) וקלריניה (71) רוזנברג. בני הזוג הם ישראלים וותיקים, "רק"  48 שנים בארץ. ריקרדו עבד כמהנדס אלקטרוניקה וקלריניה כשפית וכאשת חינוך.

מה אתם אוהבים בחריש?

"אנחנו אוהבים את ההתחדשות ואת האפשרות שלנו להיות חלק ממה שכבר פה בעיר שנבנית".

איזה דבר הייתם רוצים שיהיה בחריש שיזכיר לכם את הבית?

"היכל תרבות, בית קולנוע".

מה אתם מאחלים ליום העצמאות למדינת ישראל?

"ישראל היא בית לכל היהודים. אנחנו גאים בישראל".

"לא חסר לנו כלום"

מאורציו (54) וסטלה (52) קוזמינסקי עלו לארץ בינואר 2018 וחודש לאחר מכן כבר התמקמו בדירה נוחה ברחוב טורקיז בחריש.

"הגענו לחריש מסיבות כלכליות, כאן יותר זול", מציין מאורציו שעוסק בניהול ואדמיניסטרציה ואילו סטלה, מומחית לטיפול בלייזר, מציינת שחריש היא עיר רגועה, נחמדה ועוטפת את התושבים שלה.

איזה דבר הייתם רוצים שיהיה בחריש שיזכיר לכם את הבית?

"לא חסר לנו כלום, אנחנו מאוד מרוצים. אולי רק המשפחה שנשארה בחלקה בברזיל".

מה אתם מאחלים ליום העצמאות למדינת ישראל?

"שלום וימים רגועים ופתרון מיידי לבעיות בטחוניות".

לא רק הבניינים בחריש נבנים בקצב מסחרר. הקהילה הצומחת דומה גם היא לאתר בנייה, שטומן בחובו סכנות וקשיים ומצד שני הזדמנות ייחודית לעיצוב והקמה של מרחב חדש ומשותף

ההתפתחות המואצת של חריש והתחלות הבנייה הנרחבות הופכות את העיר שלנו, ככל הנראה לאתר הבנייה הגדול בישראל. רעש פטישים, פועלי בניין, גדרות לאתרי בנייה ושלטי 'סכנה – כאן בונים' הם מחזה נפוץ אצלנו. בנסיעה בכבישי העיר אנו חולפים על פני אינספור שלטי אזהרה הנושאים את הכיתוב 'סכנה' ואילו שלטים אחרים נושאים את הכיתוב המתון יותר, ומשתמשים במשפט 'זהירות – אתר בנייה'. לדעתי, ההבדל בניסוח הוא מהותי… ומיד אסביר מדוע.

לפני מספר שנים שמעתי הרצאה בנושא זוגיות שעסקה בזוגיות טרייה ובמאמץ וההשקעה הנדרשים להקמת משפחה. ההזדמנויות והסכנות בבניית משפחה הן בעיני כמו באתר בנייה: חופרים יסודות; בונים קומה ועוד אחת; לפעמים טועים, הורסים ובונים מחדש; וקיים סיכון להיפצע בתהליך. לפעמים כואב והתהליך מעייף ולא תמיד רואים את האופק של סיום הבנייה, במיוחד אם חשים לעיתים שהרצפה עקומה והקירות סוגרים…

לא פשוט לבנות תא משפחתי וגם לא פשוט לתחזק אותו. לפעמים צריך לעשות שיפוצים ובני הזוג צריכים להיזהר לא ליפול ממרפסת חסרת מעקה או מקומה גבוהה שטיפסו אליה. כשמשקיעים את הלב והנשמה בתא המשפחתי, קריסה של קיר או גילוי רשלנות בהחלט יכולים להיות מסוכנים וגורליים.

ענין עם פועלי בנין

ואיך כל זה קשור לחריש? ובכן, חריש עבורי כרגע היא אתר בנייה עצום והקהילה בה היא כמו תא משפחתי גדול מאוד, שבונה את היסודות והבסיס של הבית החדש שלו. דתות שונות, שפות שונות, גילאים שונים, השקפות עולם שונות – כל אלה צריכים לגור בכפיפה אחת, בקהילה אחת. עלינו לבנות בזהירות את המרחבים המשותפים לצד המרחבים הנפרדים לכל אחד.

הבחירה היא שלנו – האם לראות באתר הבנייה העצום הזה סכנה בלבד ולוותר, או לראות דווקא את ההזדמנות המדהימה להקים ולעצב את ביתנו, את הקהילה שלנו לשנים קדימה.

כלים לבנייה נכונה

השותפות בעיצוב הבית, הבניין והקהילה מתחילה בשיח מכבד, מכיל וכזה המאפשר מקום לכולם, ללא בריונות ושיימינג. בשיח הזה צריכות לעלות לדיון השאלות המהותיות: מהו החלום שלנו? איך אנחנו יכולים יחדיו להגשים את החלום הזה וליהנות מהדרך?

השותפות שלנו באה לידי ביטוי גם בעזרה הדדית: סיוע בטרמפ, מסירת חפץ, שיתוף במידע ומעשים טובים נוספים – שלשמחתי, תושבי חריש מתגלים כ'אלופים' בהם.

ולבסוף, השותפות שלנו היא פשוט להיות יחד, בנחת ובאווירה טובה. על מנת שבית יצמח להיות מקום שטוב וכיף לחזור אליו, כל אחד מאיתנו צריך חוויה טובה וחיוך של מישהו אוהב. לכן, בואו נקדים ונאמר ברכת שלום ברחוב האחד לשני, נגלה נדיבות ואדיבות בנהיגה בכבישים, נבלה זמן איכות משותף בפארקים, בלובי של הבניין ובארועי תרבות שונים, נשמור ונתחזק את השטחים הציבוריים (כי הם שלנו) וננהג בסבלנות אחד בשני – כמו בבני משפחה.

אני חיה בסרט? יכול להיות… כבר אמרו לי לא פעם שאני תמימה, אבל אני בונה בחריש את בית החלומות שלי ובידי הבחירה לעצב אותו.

בחרו כעת את השלט שילווה אתכם בבנין אתר חייכם. במה בחרתם? ב'סכנה – כאן בונים' או ב'זהירות – אתר בנייה'? הבחירה הזו תעצב את המציאות שלכם ואת העיר שלנו.

מבחינת פירמידת הצרכים של מאסלו חריש כעיר נמצאת עדיין בשלב הבסיסי ביותר, אבל בניגוד לתאוריה של מאסלו שאומרת שאי אפשר לעבור בין שלבי הפירמידה בלי לספק מענה מלא לכל שלב, בחריש קורה דבר אחר

בתמונה: צילום משותף של דיירי הבניין שלי שצולם עבור פרוייקט "שכנות טובה בחריש"

שעת לילה מאוחרת, חוזרת ממפגש של פורום מובילי התנדבות בחריש (יש דבר כזה, כן…) ופוגשת בכניסה לחניה את השכן. שואלת מה שלומם, אומרת תודה על העזרה היומיומית שלהם בלקחת את אחד הילדים שלי לגן ומציינת בשמחה איזה כייף שהקהילה פה היא כזאת מדהימה ומחבקת. למרות שבעלי בקבע ובפועל אני לבד עם הילדים, אני מרגישה מוקפת בחברים שהם כמו משפחה, ויודעת שכשאצטרך- יש מי שיעזור.

השכן מסכים איתי שבאמת יש פה משהו מאוד מיוחד ואומר שזה מה שמחזיק אותם כאן! מזה זמן הם שוקלים לחזור למרכז כי הנסיעות היומיומיות לתל אביב מתישות, כי אשתו לא מוצאת עבודה וכי הם לא מספיק מרוצים מבית הספר. אבל החווייה הקהילתית בחריש היא משהו אחר! הילדים שרצים בין הבתים של השכנים ומשחקים ביחד בגינה בטרמפולינה; הישיבה על בירה בערב אצל השכנים בבניין ממול; סעודת השבת המשותפת; האפשרות לשבת בסלון אחד ולהשאיר דלתות פתוחות בין שתי הדירות; מפתחות הדירה שנמצאים קבוע אצל שכן למקרה שמגיע ספק כלשהו וצריך לפתוח לו…

להבנתי מבחינת פירמידת הצרכים של מאסלו חריש כעיר נמצאת בשלב הבסיסי ביותר. אנשים זקוקים לשרותים בסיסיים- מבנה, כביש, תחבורה ציבורית, תעסוקה, נותני שירותים זמינים, מוסדות חינוך טובים לילדים ובטח יש עוד דברים בסיסיים שפספסתי. המציאות כיום היא שחלק משמעותי מהצרכים האלה עדיין לא קיבל מענה מושלם.

חלקנו עם יותר אורך נשימה וחלקנו קצת מאבדים את הסבלנות והקושי מציף. אך יחד עם זאת, מה שמשאיר לא מעט אנשים כאן שמוכנים לנסות, להתאמץ, לסבול עוד קצת, הוא המענה שמקבלים בתחושת השייכות והאהבה למקום ולקהילה. המשאבים שמושקעים בקהילה הם אדירים, הרצון של כל אחד ליחסי שכנות טובים ולחברה משפיעים על המעשים היומיומיים של כל אחד. העובדה שמי שמגיע לפה מרגיש חדש רק לשבוע מבטלת את תחושת החשש והפחד להכנס לחברה מגובשת ולחשוש שלא יקבלו אותי. פשוט כי יש לי את האפשרות לגבש לעצמי איזו חברה שאני רוצה.

בניגוד לתאוריה של מאסלו שאומרת שאי אפשר לעבור בין שלבי הפירמידה בלי לספק מענה מלא לכל שלב, בחריש קורה דבר אחר. יש כאן הזדמנות אפילו להגיע לשלבים המתקדמים של מימוש עצמי. כשאדם מגיע עם יוזמה, עם רצון לשנות, עם עסק להקים, עם מתנה חדשה לעולם. כאן מחכה לו עיר חדשה, שהיא דף לבן והוא יכול לקפוץ למים ולהגשים חלום.

אז נכון שיש עוד עבודה לעשות ובטח ובטח שהצרכים הבסיסיים ביותר חייבים לקבל מענה. אבל יש אפשרות לקחת את הייחודיות של הלך הרוח כאן ולעבוד בשיתוף פעולה על יצירת המענה (על זה ארחיב אולי בפעם אחרת…).

תושבי חריש הקיימים – אתם הגיבורים בעיני. אתם מוכיחים שלאנושות יש כח להתגבר הרבה מעבר לצרכים פיזיים ואני מאחלת לכם ולי לקבל מענה מהיר ואיכותי בהקדם בכל הדברים שמאתגרים אותנו ביומיום.

תושבי חריש העתידיים – תהיו מוכנים לפגוש קהילה מדהימה ואכפתית ותגיעו עם הרבה סבלנות והכלה לזה שלא בונים עיר ביום.

ולמתלבטים – קחו בחשבון שלא הכל מושלם. שאם אתם מחפשים נטו חסכון כלכלי חשוב לשכלל את העלויות הנוספות של נסיעות, ארנונה יחסית גבוה ומחירי מחיה יחסית גבוהים של עסקים מתחילים. אבל אם אתם מחפשים מקום לצמוח בו, להרגיש שייכות ולהגשים בו חלומות – בואו לחריש!
מצפים לכם באהבה.

האיכלוס של חריש החדשה החל בדיוק לפני שנה עם המעבר של המשפחה הראשונה לעיר, במאי 2016. מאז, הרבה השתנה בחריש – הבנייה המאסיבית ופיתוח התשתיות נמשכו והתוצאות ניכרות לעין, אך השינוי המשמעותי שחל הוא למעשה בתחילת הקמתה של הקהילה

היום, לאחר שלמעלה מ-500 משפחות חדשות כבר עברו להתגורר בחריש, ניתן בהחלט לומר שאחת מנקודות העוצמה שמהן תשאב חריש את כוחה גם בעתיד, היא האוכלוסיה הייחודית והחזקה. גיבוש הקהילה בחריש החל באופן יוצא דופן במרחב הוירטואלי, עוד לפני שעברו המשפחות הראשונות, ועל כך כבר הרחבנו בעבר. עוד סייעו מפגשי דיירים שהקפידה המועצה המקומית לערוך לקראת כל איכלוס של פרוייקט בנייה בעיר. ולבסוף, תרמה כמובן לגיבוש גם הסיטואציה עצמה, של המעבר החלוצי לעיר חדשה – ההתמודדות המשותפת עם הסתגלות לסביבה חדשה ועם הקשיים הטבעיים הנובעים מהיותה של חריש עיר בהקמה. התושבים החדשים הם היום השגרירים ו”המשווקים” הכי טובים של חריש ורמת המעורבות של כולם בנעשה בכל תחום היא גבוהה מאד.

חריש צפויה להכפיל את עצמה

בשנה החולפת התאכלסה העיר באופן יחסית הדרגתי, אך כעת לקראת הקיץ צפוי לראשונה גל איכלוס גדול, בבת אחת, שלמעשה יכפיל את אוכלוסיית העיר. בשבועות האחרונים אנו עדים לרמת עניין גדלה והולכת בדירות בחריש וההערכות כרגע מדברות על עוד כ 600-800 משפחות חדשות שיעברו לעיר בקיץ. רבות מהמשפחות שצפויות לעבור בגל הקרוב הן של רוכשי דירות בפרוייקטים השונים שבניית דירתם טרם הסתיימה והן יעברו לגור בעיר בשכירות בשלב ראשון על מנת שלא לפספס את תחילת שנת הלימודים. מחירי השכירות האטקרטיביים בעיר הם בהחלט פקטור מכריע בהחלטה זו.

פתיחת "ציר המסחר" היא המפתח לקליטה

במסגרת ההיערכות לקליטת התושבים החדשים נעשים מאמצים גדולים מצד כל הגורמים בעיר בתחומים שונים. הצעד הראשון והמשמעותי ביותר הוא פתיחת “ציר המסחר” של חריש – שדרת דרך ארץ לתנועת רכבים. המועצה המקומית מפעילה בחודשים האחרונים לחץ גדול להאיץ את עבודות הפיתוח וגידור אתרי הבנייה הסמוכים על מנת לאפשר את הפתיחה. המאמצים התגברו בעיקר בשבועות האחרונים, מתוך כוונה לפתוח את השדרה עד סוף אפריל.

בתחילת החודש דיווחנו על פתיחתו של סניף קופת חולים כללית החדש, בשדרה המרכזית ובשבוע הבא מתוכננת פתיחתו של סניף קופת חולים מכבי בצמוד לסניף של הכללית. החנות הראשונה על השדרה כבר נפתחה ובקרוב צפויות להיפתח חנויות נוספות וכן הסופרמרקט הראשון.

פתיחת השדרה המרכזית לתנועת רכבים תהווה יריית הפתיחה להקמתם של עסקים בעיר לצד שירותי הבריאות הבסיסיים ושירותים נוספים שצפויים לקדם מאד את תחום המסחר בחריש ולתמוך את גידול האוכלוסיה המהיר.

שדרוג והרחבת דרכי הגישה

עוד בגזרת התשתיות, אנו צפויים לראות את שדרות גמלא המשודרגות והמשופצות נפתחות שוב לתנועה לפני הקיץ. השדרה המחודשת שמחברת בין אזור המועצה לשדרת דרך ארץ תמשיך להוות גם היא ציר מרכזי בחיי היום-יום של תושבי העיר.

בתחום התחבורתי, נמשכות עבודות שדרוג צירי הכניסה והיציאה מהעיר. השדרוג של כביש הגישה הקיים כבר לקראת סיום, כולל שדרוג הכיכרות והכניסה המזרחית לעיר. במקביל, נמשכות עבודות הפיתוח של כביש 611 החדש שמתוכנן על התוואי שמדרום לעיר וישמש כציר כניסה ויציאה נוסף.

המועצה המקומית נערכת גם היא לקליטת התושבים, הן בהכנות הנדרשות במרכז הקליטה והן בייזום פעילויות והרצאות לתושבים החדשים כהכנה לקראת המעבר. מוסדות החינוך כבר ערוכים ומוכנים, ממעונות יום ועד בתי ספר יסודיים, בעיקר הודות להכנות הקדחתניות שנערכו לקראת פתיחת השנה הנוכחית, בספטמבר האחרון.

התחושה היום בחריש, היא עדיין יותר של יישוב קהילתי מאשר של עיר. גל האיכלוס של הקיץ ופתיחת ציר המסחר יקדמו את חריש עוד צעד לקראת הפיכתה לעיר של ממש. הדרך עדיין ארוכה אך כבר היום ברור שזוהי דרך טובה.

בתמונה: גינת משחקים ציבורית בהקמה בחריש

לפני כמה ימים נסענו לשבת, אל המקום שבו גרנו לפני המעבר לחריש. יש שם הרבה מרחב ומקום לרוץ ולהסתובב. חוויה שונה מהחוויה שיש לנו כאן, שברגע שאנחנו יוצאים מהבניין, יש כבישים, ומסוכן. וצריך להשגיח.

הקטן שלנו בן שנתיים וחצי, ובמהלך הזמן שהיינו שם, 24 שעות, הוא התרגל מחדש למה שהיה עד לפני כמה חודשים המרחב שלו. יחד עם שאר הילדים שהיו בשכנותינו, הם היו רצים ומטפסים ומשתוללים. הרבה מרחב נטול מכוניות ומלא בדשא ועצים.

ארבעה חודשים זאת תקופה ארוכה בשביל ילד בגיל הזה. לכן כשהגענו לביקור הוא לא זכר איפה גרנו, למרות שהיה נראה באופן ברור שמשהו מאוד מוכר לו גם אם הוא לא בדיוק יודע מה, והיתה לו שבת שלמה להסתגל למרחב השונה מהמרחב שיש לנו כאן בחריש.

בשבת אחרי הצהריים, ישבתי עם הילדים בחוץ. הקטן רץ הלוך ושוב. אלי ושוב עד קצה המגרש וחוזר חלילה. בכל פעם שהוא התקרב אלי חזרה, הוא צעק "אמא, תראי, אני רץ…".

חוויית המרחב הפתוח והחופשי הפכה לזמן קצר שוב להיות החוויה שלו. חוויה מאוד שונה ממה שכאן בחריש, שהוא הרבה בבית וצפוף לו קצת, ובשביל לקבל מרחב צריך ללכת במיוחד לגינה, ובדרך למעון אני עוצרת אותו כל הזמן כדי שלא ירוץ לכביש.

את הגדולים עקרנו מבתי הספר שהם היו בהם, וכפינו עליהם לאמץ שוב את השריר של ההסתגלות, וההתחברות לאנשים חדשים. בית הספר כאן חדש וסובל מכאבי גדילה וקשיי זהות, וזה חלק מהותי מכך שבאנו לפה.

יש ימים שאני רואה בהם כעס וצער על המעשים שאני והאיש שלי בחרנו לעשות, בלי לאפשר להם לבחור. זה מראה לא קל. זאת התמודדות לא פשוטה שהייתי רוצה לדלג מעליה. לא להיות במקום שבו העיניים של הילדים שלי מספרות לי איך זה לחוש כאב וצער, ואולי גם חוסר אונים בגללי.

אם אני חושבת על עצמי בגילאים השונים של ילדי, אני זוכרת כל מיני דברים שלי היו ולהם כרגע אין. הם לא הולכים לבני עקיבא, כי כרגע עוד אין כאן ומה שמצער בכל זה, הוא שילד יהיה בגיל 9, או 11, או 14 רק פעם אחת בחייו. יש דברים שאפשר לתקן ולפצות, ויש גם דברים שלא. על מה שלא עלית בתחנה הנכונה, לא תוכל יותר לעלות.

את כל זה אני כותבת, כי אנחנו מאוד עסוקים ברצון שהילדים שלנו לא ישלמו מחיר על הבחירות שלנו. אני חושבת שזאת סוג של פנטזיה שכל הורה צריך להחזיק כדי להישאר שפוי. אבל האמת היא שהילדים משלמים תמיד את המחיר על ההחלטות של ההורים. זה היה ככה תמיד ותמיד יהיה.

היה לי רגע שבו נשברה הפנטזיה הזאת, ובאופן מפתיע חשתי הקלה גדולה. כי הפסקתי לנסות להשיג מטרה שהיא בלתי מושגת, ואז התפנה מקום לראות איפה המחיר סביר בעיני ואיפה לא, ואם לא אז מה עושים. מקום לראות איך אני מתווכת את המציאות ולא הופכת את עצמי או את ילדי לקרבן שלה, אלא למי שבוחרים לחיות בתוכה עם כל הקשיים שיבואו. מצאתי את עצמי מברכת את הגל במקום להילחם בו.

כבר תקופה שלא כתבתי כאן… הרבה עומס של עבודה, ונסיעות, כי עם המעבר הכל הפך להיות רחוק. אבל אולי גם תחושה של אילמות, של קושי לדברר חוויה כל כך מורכבת, שיש לה רבדים שונים בתוך הנפש

עברנו לחריש באיסרו חג סוכות, ומאז אנחנו כאן, מנסים לעכל את המעבר, את התחושות, ואת ההשלכות שלו לחיים שלנו. ועכשיו משהו התפנה לי. גם זמן, אבל אולי גם סוף סוף קצת מרחב בתוכי לחשוב ולהתבונן פנימה. לחשוב ולתאר את החוויות שלי, על מעבר, ועל שינויים ועל חריש.

כל מעבר מביא איתו זרות.

מהי זרות? איך מרגישים כשזרים? אני יכולה רק לכתוב איך זה כשאצלי… ואיך נוצרת שייכות, תחושה שאני חלק ממשהו.

המעבר הראשון שלנו כמשפחה היה לפני שמונה שנים, ועזבנו מקום שהיינו קשורים אליו בעבותות של אהבה. אחרי שכל הארגזים הועמסו על המשאית, נכנסנו אנחנו לאוטו שלנו, זוג עם שלושה ילדים. לאט לאט חצינו את רחובות הישוב, והעיניים נפרדות בדמעות מגן השעשועים, בית הכנסת, הדשא הגדול עם הנוף לוואדי. כשהאוטו עבר ליד גן השעשועים, באותו יום של אחר הצהריים קיצי, ראיתי את הגן המלא בחברינו, ובתוכי הבנתי שאנחנו כבר לא חלק מן המציאות הזו.

למחרת התעוררנו בעיר אחרת. אין שכנה בבית ממול שאפשר לשתות איתה קפה, ולדבר שיחות נפש כשהילדים משחקים לצידנו, אין פינת חמד לברוח אליה כשבבית צפוף וצר. תחושה של ריקנות ושל בדידות.

ומתחיל אז התהליך של השתייכות. לקחת את ביתי ביום הראשון של כיתה א' ולסמוך על הכוחות שלה למצוא את מקומה, ולאט לאט לראות אותה רוכשת חברים, למצוא את המכולת המועדפת עלי ואת הקצב שנראה לי, להתחיל לפטפט עם אימהות ליד הגן, וליצור קשרים שמרגישים בהתחלה מעושים ולא טבעיים. לא להתבייש לדפוק אצל השכנים ממול, ולהתחיל לעשות טיולים רגליים כדי למצוא פינות יפות, אולי גינה קטנה או נוף נוגע, ולהרגיש שהן הופכות להיות הפינות שלי.

בשבילי זרות היא עוורון זמני, כמו להיות בחדר חשוך עד שהאישונים מתרחבים ומתחילים לראות פרטים, או עד שעולה האור והחיים מתמלאים שוב צבע. כל מעבר מביא איתו חוויה כזאת מחדש, להתחיל לקשור את עצמי בחבלים בלתי נראים לאנשים, למקומות, לנוף. וכל מה שכתבתי כאן הוא חוויה שחזרה על עצמה בחיי יותר מפעם אחת, אולי הפעם זו תהיה הפעם האחרונה?

וחריש? חריש עוד מרגישה זרה לעצמה, כך אני מרגישה. האנשים והנוף משתנים כל הזמן, הבניינים עוד עירומים מצמחיה ועוד אין מספיק תחושה של מקום.

אני עוד הולכת כאן בחוסר נוחות, מחכה, מחפשת. לפעמים גם שואלת עת עצמי אם אצליח לחיות כאן, במקום שמביא איתו תחושת זרות כזו. אני מנסה לנשום אל תוך השינוי הזה, וממש כמו הריון ולידה, זה שעברתי את זה פעם אחת לא מקצר את האורך והקשיים של הפעם הזאת.

"היום בערב, כשנכנסתי עם האוטו לחריש, ראיתי איך האור מתפשט בחלונות, לאט לאט מאיר את העיר…"

אחרי צהריים בבית, הילדים משועממים ועצובים. כבר ביום הראשון הם שאלו אם יש ספריה בחריש, והתברר שעדיין לא… קשה להם להאמין שניתן לגור במקום שאין בו ספריה. ואז נקודה של אור, אנחנו נוסעים לספריה של מועצה איזורית מנשה, ועושים מנוי. הילדים לוקחים ספרים כאילו תיכף מתחיל המבול ואנחנו צריכים להיכנס לתיבה.

בית הספר לא רחוק בקו אווירי, אבל צריך לעשות סיבוב גדול, כי הכל חסום. כך עושה כל בוקר ביתנו הגדולה שצריכה לעלות על ההסעה שלה לבית ספר. ואחותה הקטנה רוצה ליסוע לשם באופניים, אבל מסוכן ככה, עם כל אתרי הבניה בדרך.

בתנועת הנוער בני עקיבא, זה חודש אירגון עכשיו, חודש של פעילות מאוד אינטנסיבית בסניף, אך כאן אין סניף, והילדים מפספסים את החודש הזה השנה, אולי בשנה הבאה כבר יהיה סניף… אבל השנים הללו לא חוזרות, ורק פעם בחיים אפשר להיות בשבט מעפילים, או ניצנים.

בבית הקודם שלנו, שהיה בכפר נוער, הקטנצ'יק כבר ידע לפתוח דלת ולצאת, וכאן יש כבישים, וזאת המציאות היותר נורמלית, אבל צריך להתרגל לחיים שיש בהם פחות מרחב.

לגור בחריש היום מרגיש קצת כמו לגור בעיר שהיא גם קצת חור, אין עדיין שירותים מפותחים, צריך לצאת בשביל הכל, קופת חולים, עבודה, קניות. וגם בשביל איוורור ובילוי.

באנו לכאן, כי אחרי שהחלטנו לקנות את הדירה רק כדי לקנות, לאט לאט התחלנו להתלהב מהרעיון של להיות חלק מבנייתה של עיר חדשה, הסתכלנו מהחלון בסלון שלנו, והרגשנו שאנחנו רוצים שזה יהיה הנוף שלנו כל בוקר, ואנחנו עדיין רוצים.

זה תהליך מאתגר, ולא תמיד קל לראות את הילדים שלנו משלמים מחירים עבור הבחירות שלנו. רוב האנשים שפגשנו עד עכשיו הם זוגות צעירים יחסית, עם ילדים קטנים, אך הגדולה שלנו היא בת 13. בשבת הלכנו לבית כנסת, והתפללתי שאולי תהיה שם מישהי פלוס מינוס בגיל שלה, אך היא עמדה איתי, מקשיבה לשיחות המבוגרים שלי, לא מוצאת אף אחת שתתאים לשיחה של בנות 13.

וגם אנחנו, המבוגרים, זקוקים לשכן טוב שאפשר לשתות איתו קפה, או בירה, לצחוק או לבכות על מה שהיה השבוע. וזה קורה, אבל לאט לאט. בשבת כבר מצאנו את עצמנו מפטפטים עם שכנים, צועדים יחד בדרך מהגן בסוף היום.

באחרי צהריים אחד, ביתי צועקת משהו מהמרפסת לחברה שבדיוק יצאה מהבית שלנו, והבן חוזר עם חולצה מלוכלכת ממשחק כדורגל.

כמעט חודש עבר, והחיים כעת הם בליל של תחושות עקירה וזרות, עם תחושות של שמחה על המעבר, על האפשרות להיות חלק מכל זה. אדם הוא יצור מורכב, ולוקח זמן עד שהוא מכה שורש במקום חדש. ציפייה של חודשים ארוכים לא הופכת את המציאות לפשוטה יותר כאשר היא מתממשת, אך היא יכולה להחזיר אותי אל הנקודה הפנימית מתוכה החלטתי לבוא, מתוכה החלטתי להשתקע כאן, להיות חלק מהאתגר הזה. אני זוכרת איך נסעתי כאן לפני כמה חודשים, ונדהמתי למראה עיר שכולה בניינים על בניינים שנבנים, כולם ריקים. אבל היום בערב, כשנכנסתי עם האוטו לחריש, ראיתי איך האור מתפשט בחלונות, לאט לאט מאיר את העיר.

"בתוך המסע המשפחתי שלנו, זאת הולכת להיות תקופה מאתגרת, להתחיל את המגורים שלנו בעיר חדשה, לעבור עם הילדים את ההסתגלות והשינוי, להבין את המשמעות של השינוי בשבילנו"

בצילום: הנוף הנשקף ממרפסת הדירה

את חג סוכות בילינו השנה באריזה. פה ושם קפצנו לסוכה, אך שעות רבות בילינו במילוי ארגזים, והפלייליסט שלנו היה קול החריקה והקריעה של המסקינג טייפ.

סוכות הוא חג שבו יוצאים מדירת הקבע אל דירת עראי, אך בשבילנו השנה הסיפור הוא יותר מורכב. הדירה שאנחנו עוזבים היתה בשבילנו דירת עראי במקום שהיינו בו שנה אחת, ולא ממש הרגשנו בבית. שנה שלמה פינטזנו על דירת הקבע שלנו בחריש, על הרגע שהבניה תסתיים וניכנס אליה, על התחושה שאנחנו בבית שלנו סוף סוף אחרי שנים של נדודים. אבל התכנית השתבשה, הדירה לא היתה מוכנה בזמן ואנחנו חייבים לעזוב את הדירה הנוכחית, ומה שניסינו כל כך להימנע ממנו, קורה עכשיו: אנחנו נכנסים אל עוד דירה זמנית, אך החלטנו שהגיע הזמן להגיע לחריש. שכרנו דירה לשלושה חודשים, בתקווה שעד אז נוכל סוף סוף להגיע לבית שלנו.

בפועל, את הארגזים שארזנו, חילקנו לשני חדרים. באחד כל מה שחיוני לנו לחודשיים שלושה הקרובים, ובשני מה שהולך לאיחסון עד שניכנס הביתה.

באחד הימים, תוך כדי עבודה, נכנסתי אל אחד החדרים. אני מסתכלת על ערימת הארגזים ההולכת ומתגבהת, ותוקפת אותי תחושת דז'ה וו. תחושה שכבר היינו בסיטואציה כזאת. ואכן היינו. לפני כמעט שש שנים, גרנו בכפר הנוער ימין אורד שעל הכרמל. בחנוכה, פרצה השריפה הגדולה, ואנו פונינו מהבית. כשחזרנו אליו, חלקו היה שרוף. חלק מהציוד שלנו נשרף או נרטב, ונותרנו חסרי קורת גג, כיוון שהוחלט להרוס את כל המבנה שבו היה גם הבית שלנו. במשך חודשיים וחצי גרנו במלון בניר עציון, בשני חדרים שדלת מחברת ביניהם, באחד שלושת הילדים שהיו לנו, בשני אנחנו.

את מה שכן שרד מהבית שלנו, ארזנו במהירות והכנסנו אל תוך מכולה עד שנמצא לנו פתרון מגורים. זאת היתה תקופה לא קלה, חיינו על ארגזים כמה חודשים. היו דברים שנזקקנו להם, אך לא יכולנו להוציא, החיים היו עם מינימום הציוד הנדרש. בגדים, ספרי לימוד, קצת צעצועים שקנינו, וזהו. בתוך כל זה החיים נמשכו, עם האתגרים שהם מזמנים. הייתי בסוף הריון (ונולדה לנו כרמל שמחה כמה ימים אחרי שחזרנו לכפר), ביתנו בת השלוש עברה ניתוח ואישפוז, ולמרות הכל ניסינו לשמור על שגרה וסדר. התחושה היתה שאנחנו מותחים את היכולות האישיות, ההוריות, הזוגיות, כמעט עד הקצה.

הרבה זמן עבר מאז, והנסיבות שונות לגמרי. אנחנו חלק מבניינה של עיר חדשה, והקצב לא תמיד מתאים לתכניות שלנו. ובכל זאת באופן מוזר, שוב אנחנו נכנסים אל תקופה שיש בה פיצול בין ההווה, שבו חיים מתוך צמצום ותחושת זמניות ובין העתיד הקרוב שיחזיר אותנו אל החיים הנורמלים ברווחה, בבית שבו כל רכושנו.

התחושה ששוב, משהו בסיפור שלנו חוזר אלינו, מעוררת בתוכי הרבה שאלות, על המסע שלנו בעולם הזה, ומה אנחנו לומדים כאן. כל זה אומר משהו, או רק מקרה? אני לא יודעת. בתוך המסע המשפחתי שלנו, זאת הולכת להיות תקופה מאתגרת, להתחיל את המגורים שלנו בעיר חדשה, לעבור עם הילדים את ההסתגלות והשינוי, להבין את המשמעות של השינוי בשבילנו, והכל מתוך החוויה שאנחנו כאן, ובכל זאת עוד לא. נושמים נשימה עמוקה ומתחילים את המסע שלנו כאן, בהווה.