מתיאטרון קהילתי ועד שירה על המלחמה: מאה אומנים ויוצרים התאגדו לקידום האמנות והתרבות בחריש, מינוף שיתופי פעולה והתמודדות עם אתגרי השעה. "הכוח שלנו הוא אנחנו"

בחודשים האחרונים החלה לפעול בחריש עמותה חדשה: אומני חריש. כ-100 אמנים ויוצרים חברים בעמותה, ששמה לה למטרה לקדם ולפתח את האומנים בעיר. רועי זך, ממייסדי העמותה, מציין שני יעדים נוספים משמעותיים. האחד, הקמת בית אומנים בעיר. והאחר, קידום ויצירת אירועי תרבות בעיר.

"זוהי עמותה שיתופית ומעבר למטרה של קידום האומנים אנחנו רוצים ליצור בית, מרכז, שבו כל חבר וחברה בעמותה יוכלו להציג את האומנות שלהם, לחשוף אותה לתושבי העיר ולציבור הרחב.

אומנות כחלק ממארג החיים העירוני

גני סטבינסקי, חבר ועד העמותה, הוא בוגר בית צבי ומקים התיאטרון הקהילתי תיאטרונוע ברמת גן. בספטמבר הקרוב תיפתח בחריש שלוחה של המרכז הרמת גני.

"אנחנו מתחילים להפעיל חוגי תיאטרון לילדים, נוער ומבוגרים. בנוסף, רועי זך ביקש ממני להצטרף לוועד אומני חריש ומאוד חשוב לנו לקדם את האומנות בעיר שמתהווה. לתפישתי, אומנות היא חלק אינטגרלי ממארג החיים העירוני".

"הרעיון של העמותה הוא להביא את האומנים לקדמת הבמה. להתאגד כולנו ככוח יוצר. יש עמותות פעילות כאלה בארץ ובעולם שהעשייה שלהם משמעותית ומורגשת בעיר. בפריפריה, אלה דברים שמן הסתם קשה יותר לקדם אותם.

"אישית, לקחתי על עצמי לקדם את האומנים דרך הרשתות החברתיות בעיר, לתת להם את הכלים הטכנולוגיים שיעזרו להם בעולם המדיה. כל אחד תורם לעמותת האומנים ממה שהוא יכול. אין לנו כרגע מקורות מימון. כרגע הכוח שלנו הוא אנחנו", הוא מדגיש.

כדוגמה, הוא מציין את מופע הכבש ה-16 שהתקיים בשבוע הספר והיה מבוסס על טהרת הכוחות המקומיים ועל שיתוף פעולה בין האומנים המקומיים.

מה הקריטריון של חברות בעמותה?

"כל מי שחובב אומנות ומעוניין לקדם אומנות בחריש יכול להצטרף אלינו. אנחנו מחפשים אנשים שהתשוקה הזו בוערת בתוכם. הם לא חייבים בהכרח רקע באמנות. אנחנו כמובן רוצים לעודד אומנים ממגוון תחומים להצטרף לעמותה, כדי ליצור מיזמים ושיתופי פעולה שיכולים להזניק את האומנים קדימה".

אחת התוכניות המיידיות שמתכנן גני יחד עם זוגתו נעה, מורה לתיאטרון, היא הקמת תיאטרון קהילתי בעיר.

"אנחנו מגיעים לחריש עם שני כובעים, האחד הוא חוגי התיאטרון. כל ילד/ה או איש/ה  שמעוניינים להצטרף לפעילות מעצימה שמחזקת את הביטחון העצמי ואת יכולת ההבעה ולרכוש כלי משמעותי לביטוי עצמי בחיי היום יום – מוזמן. הפעילות הנוספת, שהיא מאוד מאוד קרובה לליבנו, היא תיאטרון קהילתי בחריש. יהיו הפקות מקוריות ונשתלב גם באירועים ובטקסים עירוניים. כל מי שזה מעניין אותו מוזמן להצטרף".

השראה מהנוף ומהקהילה

אחת הדוגמאות המצליחות לאומנית שבנתה את עצמה ומינפה שיתופי פעולה, בחמש שנות המגורים שלה בעיר, היא נופר מרגליות.

"אני זמרת, יוצרת, שחקנית, מורה לפיתוח קול, מלווה רגשית דרך מוזיקה, דוגמנית ואמא לשלושה ילדים", מפרטת נופר.

היא החלה דרכה כילדת פלא במוזיקה הקלאסית, למדה מוזיקה באקדמיה למוזיקה, וכבר בגיל 17 השתתפה כזמרת באופרה "הנגנים מברמן" עם התזמורת הסימפונית ירושלים. היא למדה פיתוח קול בבית הספר 'רימון' ג'אז, ובשנים האחרונות התמקצעה בעולם השירה הטורקית. ברזומה שלה ניתן למצוא שיתופי פעולה עם אומנים מוכרים ביניהם דניאל ורטהיימר, טום קרני, עמאד דאלאל, צחי הר נבו, עדי לוי ועופר פורטוגלי.

נופר מאמינה גם היא בחשיבות העצומה של עמותת האומנים ובתרומתה למינוף פעילותה: "אני מופיעה כאן בטקסים, השתתפתי בהצגה המקומית דרך ארץ 32 שעסקה במתח בין המגזרים השונים בעיר. יש לי פה הרבה תלמידים ואני מנסה ליצור חברויות ושיתופי פעולה בין התלמידים וביני ובין אומנים אחרים.

"אני ממש מנסה להופיע כאן לפני הקהילה שלי. זה מאוד חשוב לי. סיימתי ממש לאחרונה הפקת אופנה, אני דיגמנתי והצלם והמאפרת היו תושבי חריש. אני חושבת שיחד, האומנים, יש לנו כוח. אנחנו יכולים ליצור המון שיתופי פעולה להניע אחד את השני ולהניע קדימה את האומנות בעיר".

האם חריש מעניקה לך השראה ליצירה?

"בוודאי. ההשראה ליצירה שלי מגיעה גם מהקהילה וגם מהנוף המהמם של היער. אני גרה במדורגים, אני יושבת במרפסת שלי מול כל הירוק הזה, וכותבת ומלחינה. זה תענוג".

"אני כתבתי את שיר הנושא להצגה 'דרך ארץ 32'. השיר מדבר על "ביחד", חילונים, דתיים וחרדים ועל הרצון להביא שלום, אחדות ולשמור על הבית".

---

"לאומנים יש תפקיד. לי לפחות יש תפקיד. אני מרגישה שאני יכולה להביא שלום, ריפוי, אחדות ולהפיץ טוב ואהבה"

---

"שיתופי הפעולה שאומני חריש מייצרים תורמים בעיניי לא רק להם אלא גם לחוזק החברתי. אנחנו יכולים לעזור לייצר פה קהילה טובה יותר. לאומנים יש תפקיד. לי לפחות יש תפקיד. אני מרגישה שאני יכולה להביא שלום, ריפוי, אחדות ולהפיץ טוב ואהבה. דווקא בגלל שחריש היא מקום חדש אני יכולה לשמח את הלבבות, לרגש בטקסים עצובים, לגעת בכולם ולהזכיר לכולנו שאנחנו משפחה אחת".

"הותר לפרסום": על שירה ומלחמה

את תחושת היחד והסולידריות החברתית, מיטיבה לבטא ד"ר שלי אינגדאו ונדה הן בפעילותה החברתית והן ביצירתה.

שלי היא חברת סגל בכיר באוניברסיטת חיפה. לצד הפרנסה והעיסוק המרכזי היא אוצרת תערוכה שעוסקת במנהיגות האתיופית, ומתעדת את האבל והשכול של הקהילה, שאיבדה חיילים וקצינים במלחמת חרבות ברזל. התערוכה תוצג גם בחריש בתחילת נובמבר.

לפני שלושה שבועות יצא לאור ספר שיריה הראשון. הספר 'הרקטור לא שלח שיר לשבת' מעבד את החוויות הכואבות עימן מתמודדת החברה הישראלית מאז ה-7 באוקטובר, ורבים משיריה עוסקים באבל הפרטי שחוו תושבי חריש.

בנוסף, בקרוב יצא לאור ספר הילדים איתי החייל, המספר את החלומות של בנה בן ה-6 ועוזר לילדים להתמודד עם מוראות המלחמה.

"עמדתי לפרסם  ספר שכתבתי במשך 10 שנים, שמתאר את סיפור חיי והעלייה לארץ, אבל אחרי ה-7 באוקטובר, גנזתי אותו וכתבתי ספר שירה על המלחמה. אחד מסממני השגרה שלי, הוא שיר לשבת שרקטור אוניברסיטת חיפה שולח לנו. ככותבת שירה, אני ממתינה לו בסקרנות.  בשבת הראשונה אחרי השבעה באוקטובר – פתאום הרקטור לא שלח שיר לשבת ובתוך כל הכאב, זה מה שאני הכי זוכרת. איך בן רגע לא הייתה שגרה, לא היה סדר ומה שהיה כבר לא יהיה".

"השירה היא על המלחמה. כל סיפור או שיר הוא פתיח לסיפור גדול ואישי על חברים וחברות שנהרגו ונרצחו, או שכלו את אהוביהם. חלקם מחריש.

בשיר "הותר לפרסום", כתבתי על מורן דיטש, תושבת העיר, שאיבדה את יונתן אהובה, ובנה בן השנתיים ארי, רק לומד לומר את המילה אבא. כתבתי על ההורים של נעם שלום, גם הם מחריש, שאיבדו את בתם בנובה".

לצלוח את המשבר – יחד

שלי, שחוקרת באקדמיה חוסן חברתי, ניסתה לייצר שגרת מלחמה לילדיה ולה ולפתח עבורם ועבור הקהילה האתיופית שקרובה לליבה, חוסן שיעזור להם לצלוח את התקופה.

כחלק מהמאמץ, בקרוב יצא ספר הילדים הראשון שכתבה, איתי החייל. הספר בוחן את עולמו הפנימי של ילד שהושפע מהמלחמה ואת התמודדותו עם שגרת מלחמה.

"בספר הוא מחלק אוכל לחיילים. בזמן המלחמה הקמתי חמ"ל בעיר חריש יחד עם קהילת מתנדבים מבני הקהילה האתיופית. בישולנו וחילקנו אוכל מסורתי אתיופי, אירחנו משפחות מפונים, סייענו לנשות מילואים, החמ"ל פעל כל השבוע. קיבלנו את אות גיבורי העורף על פעילות החמ"ל".

"חריש ספגה מכה קשה במלחמה, למרות שהאוכלוסייה פה היתה כביכול מוגנת ולא היו פה אזעקות. מספר ההרוגים היה משמעותי. לא יכולתי שלא להזכיר את כל הנופלים בשיר. חשבתי שאם לא נכתוב את כל השמות שלהם ביחד, אז לא יאמינו לנו שספגנו אבדה מאוד גדולה ביחס לערים אחרות.

"הקהילה האתיופית בחריש היא חזקה ואני מאמינה שהיא יכולה להראות את הדרך לחברה הישראלית לצלוח את המשבר הזה. הקהילה האתיופית כבר התמודדה עם קשיים ומשברים. אנחנו יודעים מה זה חוסן, צמחנו מתוך משבר, הופקרנו קודם לכן, אנחנו יודעים מה זה לקבל מכות משוטרים – אז יש לנו את הכוחות להתמודד ולתת לאחרים את הכלים הנדרשים להתמודדות. אני עושה את זה גם בעזרת שירה".

לקריאה נוספת: יצירה חרישית – שלושה אמנים, שלושה שבילי חיים המובילים לחריש

שישה חרישאים, ירושלמים לשעבר, נזכרים באהבה בילדותם, מוצאים קווי דמיון בין העיר שחוברה לה יחדיו לחריש, ומייחלים שהעיר החדשה תתברך באווירה הירושלמית, בשלג, ביופיה של ירושלים, ברבגוניות האנושית ו"אם אפשר גם בכותל"

"ירושלים צרובה בי"

"נולדתי בירושלים בבית החולים 'הר הצופים' ולכן אהבתי מאוד את השיר "מעל פסגת הר הצופים", נזכרת רחלי מיס (35), שחקנית ומוזיקאית יוצרת, המתגוררת 10 שנים בחריש.

מיס היא דור רביעי בירושלים מצד אמה, ואת עבותות האהבה לעיר הקודש, הנחיל לה סבה, רחמים מלמד כהן, שזכה בתואר 'יקיר ירושלים' וכיכר מלמד קרויה על שמו.

"ירושלים צרובה בי. הרגשתי מאז ומתמיד מחוברת לעיר וזו תחושה שהתגברה דווקא לאחר שעברנו למעלה אדומים. גם היום ירושלים היא עבורי בית".

מיס נזכרת בחוויה מהתקופה האחרונה: "נסעתי ברחוב שוהם והתהפכה לי הבטן, הרגשתי בגוף שאני בירושלים, עד שהבנתי שזה בגלל הבנייה עם אבנים ירושלמיות".

החוויות הטובות בתקופת ההתבגרות מהולות גם בזיכרונות קשים יותר מתקופת האינתיפאדה השנייה: "זה היה תרחיש שחזר על עצמו, מאות בנות מתפללות יחד באודיטוריום באולפנה  ואחת לכמה זמן, הצוות שולף תלמידה ומודיע לה שקרוב משפחה שלה נפגע בפיגוע. זו היתה רולטה רוסית. התחושה היתה שהכל מסוכן והכל מפחיד, לא רק בירושלים, בעיקר נסיעה באוטובוסים".

מיס, שמתגוררת מול החורש בחריש, מספרת שהיער מהווה עבורה תזכורת מתמדת לנופים האהובים של ירושלים. "הטבע סביבנו עונה על מה שחסר בחריש, עתיקות היומין של ירושלים. חריש נטועה עמוק בתוך שורשים של טבע עתיק".

לשאלה מה חסר לה במקום מגוריה הנוכחי משיבה מיס: "חסרים לי מקומות להופעה, מוסדות עם סיפור, ותק והיסטוריה, חסרים מקומות ישנים עם אופי. חריש עדיין מתגבשת אני רק מקווה שלצד הרצון לשמור על אחידות אסתטית ומודרניות יאפשרו לעיר לייצר מעט אופי".

"נוף האורנים מזכיר את הטבע בירושלים"

נופר מרגליות (31) ומיכאל שפייכלר (35) הכירו בתחנת אוטובוס בבנייני האומה ומאז לא נפרדו דרכיהם. השניים מתגוררים עם שלושת ילדיהם כבר ארבע שנים בחריש.

מרגליות, זמרת ויוצרת, גדלה ברחביה "ליד בית ראש הממשלה" ולמדה במגוון רחב של בתי ספר בעיר. שפייכלר, פיזיותרפיסט עצמאי, עלה לארץ מרוסיה בגיל 3 וגדל בקריית מנחם כחילוני.

"למדתי באורט גבעת רם ליד האוניברסיטה בתוכנית מופת של מצוינות עם תגבור במקצועות מתמטיקה ואנגלית. את תקופת האינתיפאדה אני זוכר היטב. הייתי תיכוניסט. יש לי חבר שאיבד בפיגוע אח וסבתא.

"אבא שלי, רופא מנתח שעבד בשערי צדק, טיפל בנפגעי הפיגועים".

לצד החוויות הקשות, שפייכלר זוכר טיולים ובילויים עם חברים. "חזרתי בתשובה בתקופת הצבא. היו לי חברים דתיים בקיבוץ עירוני בשכונה שגדלתי בה. מאוד התחברתי, זה הדליק את הניצוץ היהודי ובתקופת הצבא התחלתי להניח תפילין".

שפייכלר חש שחריש מזכירה את עיר הקודש בשני מובנים עיקריים: "טיולי הטבע כאן בסביבה מזכירים מאוד את יערות ירושלים. עד היום כשאנחנו מבקרים את המשפחה שלנו בעיר הבירה, לצערי רק אחת לשבועיים-שלושה, אנחנו משתדלים לשלב טיול בביקור.

ומעבר לזה, חריש משופעת בזוגות צעירים, בחבר'ה שהם בראש שלך, בדומה לאלו שהכרתי בירושלים".

מה יהפוך את חריש ליותר ירושלמי?

"זמן. צריך שחריש תהיה יותר עתיקה".

היופי של ירושלים הוא ה"ביחד"

מרגליות מסכימה עם בן זוגה ומוסיפה: "צריך פה עצים בוגרים יותר. בחריש יש עצים דקיקים ורואים רק בניינים, אין ירוק כמו בירושלים".

מרגליות משוועת גם למוסדות תרבות: "תרבות ומרכזי בילוי זה מאוד חשוב. פאב קטן שמשמש להופעות, אקדמיה למוזיקה, תיאטרון, ירושלים משופעת בהם, זה עושר תרבותי בלתי נתפס".

ילדותה של מרגליות היתה משופעת בעושר נוסף: חיבורים בין גוונים שונים של אוכלוסייה. "הבית שלי היה מאוד פתוח ומכבד. למדתי בקריית משה בבית ספר נעם בנות, זרם תורני על גבול המתחרד, עברתי לבית ספר פלורליסטי דתי, שכיבד את כולם והפך אותי לאדם טוב יותר, וסיימתי תיכון ובגרויות בבית הספר החילוני הגימנסיה העברית".

מרגליות גם סיימה שירות לאומי בעיר שחוברה לה יחדיו: שנה ראשונה במקלט לנשים מוכות ושנה נוספת במוזיאון ישראל. "חוויתי גם את הקשיים של ירושלים וגם את התרבות שבה. היופי של ירושלים, למרות הקיצוניות, הוא ה"ביחד", יש הכול.

"אני לא הרגשתי את החיכוכים והמתחים בעיר אלא ראיתי את הצבעים ואת המגוון האנושי. בבילויים במדרחוב, בכיכר החתולות, פגשתי חברות דתיות וחברים חילוניים אלו היו נקודות מפגש לכולם. תמיד הרגשתי שיש משהו מחבר בין כולם – הרגשתי את כור ההיתוך ואת הקדושה של העיר בצבעים הרבים שיש לאנשים שבה".

מרגליות מתרגלת את תחושת הבית שעדיין חסרה לה בחריש ומודה שעם הזמן שחולף היא מניחה עוד לבנה ומעמיקה עוד שורש: "הייתי רוצה להביא לכאן את המשפחות שלנו. אנחנו כל הזמן על הקו חריש-ירושלים. זה מאוד קשה. אני רוצה להביא לחריש את ההורים, להביא עצים בוגרים ואם אפשר אז גם את הכותל".

"ירושלים היא לא כתובת אלא חוויה והוויה"

"רמת אשכול, השכונה שגדלתי בה היא כיום שכונה חרדית. זה לא החזון שלי עבור חריש. מצד שני, ברור לי שבחריש מתנהל כיום משחק דגלים, כיבוש טריטוריות. אני מקווה שלמדנו משהו ונבנה פה משהו חדש שיאפשר לכולנו לחיות פה", מציין עודד סולר (48), מטפל בשיאצו ומאמן כלכלי.

סולר היה ילד "מפתח" שמיהר לצאת אחרי הפסקת הצוהריים הכפויה, החוצה, לחברים. "שיחקתי המון קלאס, 'קרוב לקיר' ו'גוגואי'ם ו'קולולוש' ו'שוטרים וגנבים' בגבעת התחמושת. רק בצבא הבנתי שגדלתי בחממה מטורפת. הייתי נחלאי ושמוצ'ניק וגיליתי שאני צריך "לשנמך" את השפה ולדבר פחות "ירושלמית" כדי שיבינו אותי. הבנתי גם שכנראה שיש משהו במושג הזה של 'ילד טוב ירושלים'".

סולר למד בתיכון בעל המוניטין רנה קסין. "היינו השכבה הכי גדולה בהיסטוריה של בית הספר 450 תלמידים. בכנס מחזור שעשינו לאחרונה גילינו ש-85% עזבו את ירושלים ו- 5% התחרדו. לא נשארו לי חברים בירושלים".

למרות זאת, סולר מגדיר עצמו עדיין כירושלמי כי "ירושלים היא לא כתובת אלא חוויה והוויה". ה"ירושלמיות", לתפישתו, היא היכולת לראות ולהבין אנשים שונים ממנו. "אני נהנה מהגיוון התרבותי של האוכלוסייה בעיר. לא מפחיד אותי או מלחיץ אותי לראות אנשים שלא דומים לי. השכנים מולי הם חרדים ומעלי יש עולים חדשים. זה בסדר, כל עוד זכות הקיום שלי לא נפגעת".

סולר אינו שותף לצמא של שפייכלר לניחוח של עתיקות: "כבן של אדריכל ברשות העתיקות, יש לי תודעה עמוקה לעבר. אני מאוד אוהב היסטוריה ומקווה שנלמד ממנה לעתיד. עם זאת,
העובדה שלחריש אין היסטוריה מקלה על היכולת לבנות מקום חדש. לא צריך לסחוב את ההיסטוריה על הכתפיים".

זיכרונות משכונת גאולה

שרי טייכהולץ (31) התגוררה בשכונת גאולה עד נישואיה בגיל 18. "אני חרדית לשעבר, לפני שלוש שנים התחלתי תהליך של יציאה מהחברה החרדית ותהליך של התקרבות לעצמי וריפוי עמוק. כיום אני מלווה אנשים בתהליך יציאה מהחברה החרדית, אני מרצה על סיפור החיים שלי ומנחה סדנאות התפתחות ומנהלת את קהילת "יוצאים בפרדס" – קהילה של חרדים לשעבר מאזור פרדס חנה, חריש, חדרה והסביבה.

"גדלתי באופן מאוד רחוק ושונה מאורח חיי כיום. התגוררנו בשכונת גאולה ממש ליד מאה שערים. למדתי בבית ספר באידיש שהוא אפילו לא 'בית יעקב'. גדלתי בבית מאוד-מאוד שמרני וקיצוני. אני בעיקר זוכרת חוויות של הליכה מרובה ברגל, כמעט ולא היינו נוסעים ברכב או באוטובוס".

טייכהולץ, אם לארבעה ילדים, נמצאת בעיצומו של תהליך גירושין "שמכבד את שני הצדדים" ומתגוררת עדיין עם בעלה החרדי. "הילדים שלנו מקבלים חינוך דתי. אני לא דתייה ולשמחתי חריש מספקת אפשרויות מתאימות גם לי, גם לו וגם מסגרות חינוך מתאימות לילדים".

לשאלה האם חריש מזכירה לה את ירושלים משיבה טייכהולץ בכנות: "אני גרה בשכונת פרחים ובטיולי בשדרת ההגשמה אני רואה לעיתים את האוכלוסייה ממאה שערים, תולדות אהרן, שמתגוררת בסמוך.

"אני רואה את הילדים בני ה-8 אוחזים בידם של אחיהם בני השנתיים ולוקחים אותם לתלמוד תורה – כך גדלתי. מתעורר בי רצון, במיוחד שאני רואה את הנשים, לפנות אליהן ולומר "גם אני הייתי פעם כמוך"".

"לחטוף אבנים בכותל"

שמריהו ירט (32) הוא סטודנט לסיעוד במכללה חרדית בבני ברק וחובש מתנדב באיחוד הצלה. ירט נולד בארה"ב ועלה לארץ בגיל צעיר. גם הוא גדל בשכונת גאולה והתגורר בירושלים עם בנו ועם אשתו יהודית, ירושלמית גם היא, עד למעבר שלהם לחריש לפני 4 שנים.

למרות שמשפחתו השתייכה לחסידות גור, ירט התחנך בתלמוד תורה זילברמן, זרם המתנגד לחסידות. ״למדתי בעיר העתיקה על כל המשתמע מכך: לקום מוקדם, לנסוע בהסעה של התלמוד תורה ולחטוף אבנים בכותל. לצד החוויות הלא פשוטות, ירט זוכר גם טובות יותר

"כל ילד שהיה מגיע ל"ותיקין" בכותל, מנין תפילה בנץ החמה לפני הזריחה, היה מקבל דולר. באותה תקופה שווי הדולר הספיק לנו לשתי ארוחות של לחמניה ושוקו או פיתה וזעתר מהמאפייה המקומית. לעיתים היינו בורחים מהשיעורים לפלאפל קרוב ויושבים כמו על מקרר הארטיקים ומרכלים עם בעל המקום.

ירט המשיך בלימודים התורניים אך לא מצא את עצמו בישיבה. הוא התגייס, שירת כאיש קבע באמ״ן והתחתן במהלך השירות.

הזכייה בהגרלה של מחיר למשתכן הביאה אותו לחריש, פה הכיר את ארגון איחוד הצלה, שהפך לביתו השני. בתפקידו כחובש-מתנדב מכיר ירט את פניה הרבות של חריש, בדומה למגוון האנושי הרחב בירושלים.

ירט בחריש: "אני בא מבית חרדי, מתפלל בבית כנסת דתי לאומי ומטפל גם בחבר'ה מתולדות אהרון וגם בחבר'ה שמצביעים לליברלים".

"בירושלים אפשר למצוא את כל התרבויות בעולם. את יוצאת מגאולה שצמודה למאה שערים ועוברת דרך הכנסיות האתיופית והרוסית וממשיכה לברים של ההיפסטרים הירושלמים.

"הרבגוניות של האוכלוסייה בחריש מזכירה לי את זה. אני בא מבית חרדי, מתפלל בבית כנסת דתי לאומי ומטפל גם בחבר'ה מתולדות אהרון וגם בחבר'ה שמצביעים לליברלים".

למרות האהבה הגדולה של ירט לעיר החדשה והצעירה, הוא מודה שיש בו געגועים לעיר הולדתו ובעיקר לבית הכנסת הגדול "שם התפללתי רוב שנותיי הבוגרות", אבל גם למזג האוויר, לשלג ו"לאווירה שאי אפשר להסביר אותה".