חריש תקים אלמנט הנצחה לזכר חללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה במתנ"ס בשכונת אבני חן "מקום מרכזי ונגיש"

מליאת העיר החליטה אתמול (שני) שאנדרטת ההנצחה לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה תוקם ברחבת מרכז התרבות והפנאי שברחוב שוהם.

הבחירה בחלופת המתנ"ס נעשתה לאחר בחינה של ארבע חלופות נוספות שנפסלו. "קיבלנו את ההחלטה לאחר עבודת תכנון מעמיקה, שכללה בחינת מספר אתרים ברחבי העיר והתייעצות עם בני משפחות שכולות", ציין ראש העיר יצחק קשת.

"התחשבנו בבקשתם של הורים שכולים להנציח את יקיריהם בחיי היומיום ממש ולא רק בימי זיכרון. כלומר, במקום עירוני מרכזי, נגיש ותוסס, וכחלק בלתי נפרד מחיי השגרה בחריש".

בין החלופות שנבחנו היו הקמת אנדרטה בפארק המועצה, בגינה בפינת תמר-גפן בסמוך למבנה הרווחה, בפארק חלום עליכם ברחוב שוהם, ובפארק המרכזי העתידי, שטרם הוקם.

קשת הדגיש כי המיקום שנבחר מתאים גם לקיום טקסים ממלכתיים ומדובר במקום פעיל ולא באתר שעדיין נמצא בפיתוח, ולכן תהליך הקמת אלמנט ההנצחה יוכל לצאת לפועל מהר יותר.

"הנצחה עירונית היא המעט שאנו יכולים ומחויבים לעשות למען הנצחת זכרם של בני ובנות חריש ולמען המשפחות השכולות", הוא סיכם.

אופי ההנצחה משתנה

בשמונה השנים שחלפו מאכלוס חריש ועד היום הונצחו בעיר שמונה חיילים וחיילות, חללי מערכות ישראל, בשתי דרכים מרכזיות. האחת, באמצעות גנים ציבוריים ונקודות תצפית, והשנייה באמצעות בתי  ספר בעיר, שנקראו על שם הנופלים ומנציחים את מורשתם ואת ערכיהם (ראו פירוט מטה).

הנופלים, לא היו בני העיר. הנצחתם קודמה, לרוב, בעידוד בני משפחותיהם שעברו להתגורר בחריש ודאגו לזכר יקיריהם בעיר החדשה, בדרכים בהן חפצו.

אירועי 7 באוקטובר, טרפו את הקלפים. שישה מבני ובנות חריש נפלו או נרצחו במהלך השנה האחרונה. לשאלת המשפחות בנוגע לאופי ההנצחה העירוני, לא היתה תשובה סדורה עד עתה.

"לצערנו הרב, שנת 2023 הייתה השנה שבה לראשונה חריש חוותה אובדן ישיר של לא פחות מ-6 תושבים ותושבות. כשהלכתי לנחם – בדרך כלל עלתה השאלה כיצד העירייה מנציחה. כאב לי הלב על שלא הייתה לי תשובה ברורה, ולא יכולתי להעניק למשפחות באופן מיידי את הידיעה שיקיריהם יונצחו בעיר בה הם חיו", אמרה בעבר סגנית ומ"מ ראש העיר שני גרינברג.

כעת התשובה ברורה יותר. העירייה תקים  אלמנט זיכרון (קיר הנצחה/ אנדרטה) להנצחת חללי צה"ל ונרצחי פעולות האיבה, תושבי חריש בעת מותם, שבו יהיה מקום צופה פני עתיד לחקיקת כל שמות החללים.

ואלו הם אתרי הזיכרון בחריש

מצפה רז על שם רז טבי

סמ"ר רז טבי ז"ל נפל בקרב בלבנון ביום ג' באלול תשנ"ז (5.9.1997), יחד עם אחד-עשר מחבריו בשייטת 13, במבואות הכפר אנצריה בלבנון, באירוע שמוכר כ'אסון השייטת'. הוריו של רז, נחשון וקלרה טבי, עברו לחריש מראשון לציון באוקטובר 2018 אך החלו לקדם את רעיון הקמת המצפה כבר בשנת 2015 עת רכשו את דירתם בעיר. בספטמבר 2019 נחנך מצפה רז על שמו ברחוב הגפן.

 גינת רויטל על שם רויטל שטינברג

רויטל שטינברג ז"ל התגייסה לנח"ל ושירתה בקיבוץ רמות מנשה ובקיבוץ חריש. ב-7 במאי 1986 נפלה רויטל בעת מילוי תפקידה, באזור קיבוץ חריש. משפחתה הקימה עבורה גלעד הנצחה וביקשה מעיריית חריש להמשיך ולשמור על המקום גם עם פיתוח העיר. בדצמבר 2021 נחנכה 'גינת רויטל' בשכונת הפרחים הכוללת גם פינת הנצחה לרויטל.

 גן הנץ על שם רועי קליין

רס"ן רועי קליין נהרג בשנת 2006 בקרב בינת ג'בייל במלחמת לבנון השנייה, לאחר שזינק על רימון יד כדי להציל את חיי חייליו. הוא שירת באותה עת כסגן מפקד גדוד 51 של חטיבת גולני. על מעשה זה הוענק לו לאחר מותו עיטור העוז. תצפית על שם רועי קליין נבנתה בגן הנץ ברחוב אורן, בשכונת חורש.

 בי"ס תלמי הדר על שם הדר גולדין

בדצמבר 2017 ערכו תלמידי בית הספר הממלכתי הדתי הראשון בעיר, טקס במסגרתו הקדישו את שם בית הספר לזכרו של סגן הדר גולדין מסיירת גבעתי, שנהרג באוגוסט 2014 בקרב רפיח במהלך צוק איתן, וגופתו נחטפה על ידי החמאס.  גולדין מוגדר כחלל צה"ל שמקום קבורתו לא נודע.

 בי"ס פסגת אמיר על שם אמיר מי-טל

בדצמבר 2019 חנכה עיריית חריש יחד עם משרד החינוך ועמותת אמיר את בית הספר לחינוך מיוחד פסגת אמיר. בית הספר קרוי על שם סא"ל אמיר מי-טל ז"ל שנפל בדרום לבנון בשנת 1988 בעת שפיקד על כוח במהלך פשיטת צה"ל על יעדי מחבלים.

 בי"ס תלמי רון על שם רון ארד

בספטמבר 2020 קיבל בית הספר תלמי רון,  בית הספר הממלכתי הראשון שהוקם בחריש משמעות חדשה. בית הספר נפתח בפברואר 2017 והשם רון נבחר כשם כללי בלבד.

"חשבנו כיצד נוכל להעניק משמעות חדשה לשם בית הספר. לאחר חשיבה מרובה ובחינת האופציות העומדות לרשותנו, הגענו למסקנה כי אין יותר ראוי לבית הספר הממלכתי 'תלמי רון', אלא להיקרא על שם גיבור ישראל – הנווט הנעדר רון ארד", הסבירו חברי וועד ההורים בהודעה משותפת עם מנהלת בית הספר. רון ארד היה נווט קרב בחיל האוויר שנפל בשבי ארגון אמל בלבנון באוקטובר 1986 ונחשב כנעדר לאחר שעקבותיו אבדו במאי 1988.

בי"ס נעימת הלב על שם עמית בן יגאל ונעם דב רז

במאי 2023 הוכרזה שמה החדש של חטיבת הביניים הממלכתית החדשה נעימת הלב, על שמם של הלוחמים עמית בן יגאל ונעם דב רז ז”ל.

שם בית הספר, 'נעימת הלב' נבחר בתום תהליך שנמשך שנה בהשתתפות התלמידים, ההורים וצוות הניהול המורחב. המילה "נעימת" מהווה הלחם של השמות עמית ונעם על שמם של סמל ראשון עמית בן יגאל ז"ל, לוחם גולני שנהרג במאי 2020 בפעילות מבצעית, לא רחוק מחריש, ונעם דב רז ז"ל, לוחם הימ"מ שנהרג במאי 2022 במבצע שובר גלים, במהלך מעצר מחבלים בגזרת ג'נין.   

לקריאה נוספת: חרבות ברזל: רשימת הנופלים והנרצחים מחריש

בשבע השנים האחרונות הונצחו ברחבי העיר שמונה נופלים, לרוב ביוזמת בני משפחותיהם. אולם במהלך השנה האחרונה איבדה חריש שישה מבניה ובנותיה, תושבי העיר, ולשאלה על אופי ההנצחה העירונית לא היתה תשובה סדורה. בשבוע שעבר הוחלט על הקמת אלמנט הנצחה עירוני ושביל לכל נופל בגינות העירוניות. "לא נקדיש פארק שלם לכל נופל כי אנחנו לא באותה סיטואציה כפי שהיתה לפני ה-7 באוקטובר"

בשבע השנים שחלפו מאכלוס חריש ועד היום הונצחו בעיר שמונה חיילים וחיילות, חללי מערכות ישראל, בשתי דרכים מרכזיות. האחת, באמצעות גנים ציבוריים ונקודות תצפית, והשנייה באמצעות בתי  ספר בעיר, שנקראו על שם הנופלים ומנציחים את מורשתם ואת ערכיהם (ראו פירוט מטה).

הנופלים, לא היו בני העיר. הנצחתם קודמה, לרוב, בעידוד בני משפחותיהם שעברו להתגורר בחריש ודאגו לזכר יקיריהם בעיר החדשה, בדרכים בהן חפצו.

אירועי 7 באוקטובר, טרפו את הקלפים. שישה מבני ובנות חריש נפלו או נרצחו במהלך השנה האחרונה. לשאלת המשפחות בנוגע לאופי ההנצחה העירוני, לא היתה תשובה סדורה.

שישה חללים בשישה חודשים

"לצערנו הרב, שנת 2023 הייתה השנה שבה לראשונה חריש חוותה אובדן ישיר של לא פחות מ-6 תושבים ותושבות. כשהלכתי לנחם – בדרך כלל עלתה השאלה כיצד העירייה מנציחה. כאב לי הלב על שלא הייתה לי תשובה ברורה, ולא יכולתי להעניק למשפחות באופן מיידי את הידיעה שיקיריהם יונצחו בעיר בה הם חיו", אמרה סגנית ומ"מ ראש העיר שני גרינברג.

בשבוע שעבר גרינברג יזמה הצעת ישיבת מליאה בנושא, וההחלטה שהתקבלה פה אחד, קובעת כי העירייה תקים אלמנט זיכרון (קיר הנצחה/ אנדרטה) להנצחת חללי צה"ל ונרצחי פעולות האיבה, תושבי חריש בעת מותם, שבו יהיה מקום צופה פני עתיד לחקיקת כל שמות החללים.

עוד נקבע כי אלמנט ההנצחה ימוקם בפארק שיהיה בסמיכות לשטח חום (ככל הניתן), שיאפשר בניית יד לבנים בהמשך.

בנוסף, על שם כל אחד מהחללים ייקרא שביל באחד הפארקים והגינות הציבוריים בעיר. העירייה גם תבחן אפשרות להנצחת כלל הנופלים והנרצחים גם באחד מבתי הכנסת בחריש.

הסיטואציה השתנתה

"אף אחד לא חשב שיהיו לנו כאלה מספרים של חללים, שנגיע למצב הזה", הסביר ראש עיריית חריש יצחק קשת. "לא נקדיש פארק שלם לכל נופל כי אנחנו לא באותה סיטואציה כפי שהיתה לפני ה-7 באוקטובר".

עוד הוסיף כי "הנצחה עירונית היא המעט שאנו יכולים ומחויבים לעשות למען הנצחת זכרם ולמען המשפחות השכולות. העירייה תתחיל בהקדם בהכנות לביצוע פרויקט ההנצחה, במטרה לסיים אותו עוד לפני יום הזיכרון הבא".

בית יד לבנים כמקום חי ותוסס

"לצערי הרב אנחנו חיים בישראל, מדינה מוקפת אויבים, וכנראה אנחנו נמשיך להילחם על מקומנו היום ובעתיד", הוסיף חבר המועצה איציק לב. בהתאם, הוא הדגיש את חשיבות ההנצחה "פתוחת הקצה" – שמאפשרת הוספת שמות בעתיד.

"ברוב הערים בארץ יש בתי "יד לבנים" ואף הם עברו שינוים בתפישה הציבורית, זה כבר לא רק הנצחה, אלא גם ספריות, אולמות מופעים וחדרי חוגים הפעילים במשך כל ימי השנה.

"עיר כדוגמת חריש צריכה לתכנן, להוביל, לגייס כספים ולפעול בהקדם להנצחת החללים, מורשת ישראל, סיפורה הקמת העיר חריש, ומקום חיי ותוסס שיפעל ויכבד את החללים שלנו תושבי חריש", הוא סיכם.

תוכנית מנהיגות לבני נוער

חבר המועצה אבשלום סלוק מקווה להנציח את הנופלים גם בפרויקטים חברתיים. לסלוק, קצין שריון, הכרות אישית ממושכת, של 20 שנים ויותר, עם רס"ם (מיל') גיל פישיץ ז"ל.

פישיץ, תושב חריש, היה לוחם שריון בגדוד 9 שבעוצבת 'עקבות הברזל' (401), ונפל ב-2 בנובמבר בקרב בצפון רצועת עזה.

"גיל היה חייל שלי. הוא עשה כברת דרך משלב הסדיר שבו היה עריק ורדפו אחריו, עד לשלב שבו הוא היה המתנדב הראשון לכל משימה. בגיל שלו, 39, הוא יכול היה מזמן להפסיק לעשות מילואים אבל היה לו חשוב להמשיך ולהתנדב ולכן הוא גם הסתיר מאיתנו מחלת ריאות, שגילינו רק אחרי ביקור בשבעה.
"בעיניי, הנצחה יותר משמעותית היא עשייה חיובית שתדגיש את הערכים ואת הדרך שגיל עשה מעריק לחייל מסור. לדוגמה, לקרוא לתוכנית מעצימה  לבני נוער שמעודדת התנדבות לצבא, או פרויקט הכנה לצבא על שמו של גיל. זה מאוד מתאים וראוי בעיניי".

ואלו הם אתרי הזיכרון בחריש

מצפה רז על שם רז טבי

סמ"ר רז טבי ז"ל נפל בקרב בלבנון ביום ג' באלול תשנ"ז (5.9.1997), יחד עם אחד-עשר מחבריו בשייטת 13, במבואות הכפר אנצריה בלבנון, באירוע שמוכר כ'אסון השייטת'. הוריו של רז, נחשון וקלרה טבי, עברו לחריש מראשון לציון באוקטובר 2018 אך החלו לקדם את רעיון הקמת המצפה כבר בשנת 2015 עת רכשו את דירתם בעיר. בספטמבר 2019 נחנך מצפה רז על שמו ברחוב הגפן.

 גינת רויטל על שם רויטל שטינברג

רויטל שטינברג ז"ל התגייסה לנח"ל ושירתה בקיבוץ רמות מנשה ובקיבוץ חריש. ב-7 במאי 1986 נפלה רויטל בעת מילוי תפקידה, באזור קיבוץ חריש. משפחתה הקימה עבורה גלעד הנצחה וביקשה מעיריית חריש להמשיך ולשמור על המקום גם עם פיתוח העיר. בדצמבר 2021 נחנכה 'גינת רויטל' בשכונת הפרחים הכוללת גם פינת הנצחה לרויטל.

 גן הנץ על שם רועי קליין

רס"ן רועי קליין נהרג בשנת 2006 בקרב בינת ג'בייל במלחמת לבנון השנייה, לאחר שזינק על רימון יד כדי להציל את חיי חייליו. הוא שירת באותה עת כסגן מפקד גדוד 51 של חטיבת גולני. על מעשה זה הוענק לו לאחר מותו עיטור העוז. תצפית על שם רועי קליין נבנתה בגן הנץ ברחוב אורן, בשכונת חורש.

 בי"ס תלמי הדר על שם הדר גולדין

בדצמבר 2017 ערכו תלמידי בית הספר הממלכתי הדתי הראשון בעיר, טקס במסגרתו הקדישו את שם בית הספר לזכרו של סגן הדר גולדין מסיירת גבעתי, שנהרג באוגוסט 2014 בקרב רפיח במהלך צוק איתן, וגופתו נחטפה על ידי החמאס.  גולדין מוגדר כחלל צה"ל שמקום קבורתו לא נודע.

 בי"ס פסגת אמיר על שם אמיר מי-טל

בדצמבר 2019 חנכה עיריית חריש יחד עם משרד החינוך ועמותת אמיר את בית הספר לחינוך מיוחד פסגת אמיר. בית הספר קרוי על שם סא"ל אמיר מי-טל ז"ל שנפל בדרום לבנון בשנת 1988 בעת שפיקד על כוח במהלך פשיטת צה"ל על יעדי מחבלים.

 בי"ס תלמי רון על שם רון ארד

בספטמבר 2020 קיבל בית הספר תלמי רון,  בית הספר הממלכתי הראשון שהוקם בחריש משמעות חדשה. בית הספר נפתח בפברואר 2017 והשם רון נבחר כשם כללי בלבד.

"חשבנו כיצד נוכל להעניק משמעות חדשה לשם בית הספר. לאחר חשיבה מרובה ובחינת האופציות העומדות לרשותנו, הגענו למסקנה כי אין יותר ראוי לבית הספר הממלכתי 'תלמי רון', אלא להיקרא על שם גיבור ישראל – הנווט הנעדר רון ארד", הסבירו חברי וועד ההורים בהודעה משותפת עם מנהלת בית הספר.

רון ארד היה נווט קרב בחיל האוויר שנפל בשבי ארגון אמל בלבנון באוקטובר 1986 ונחשב כנעדר לאחר שעקבותיו אבדו במאי 1988.

בי"ס נעימת הלב על שם עמית בן יגאל ונעם דב רז

במאי 2023 הוכרזה שמה החדש של חטיבת הביניים הממלכתית החדשה נעימת הלב, על שמם של הלוחמים עמית בן יגאל ונעם דב רז ז”ל.

שם בית הספר, 'נעימת הלב' נבחר בתום תהליך שנמשך שנה בהשתתפות התלמידים, ההורים וצוות הניהול המורחב.

המילה "נעימת" מהווה הלחם של השמות עמית ונעם על שמם של סמל ראשון עמית בן יגאל ז"ל, לוחם גולני שנהרג במאי 2020 בפעילות מבצעית, לא רחוק מחריש, ונעם דב רז ז"ל, לוחם הימ"מ שנהרג במאי 2022 במבצע שובר גלים, במהלך מעצר מחבלים בגזרת ג'נין.   

לקריאה נוספת: חרבות ברזל: רשימת הנופלים והנרצחים מחריש

אליעזר קילינסקי ז"ל נהרג מפגיעת רימון במלחמת סיני. אודליה מנוס איבדה את בנה המאומץ חודשיים בלבד לאחר גיוסו לצה"ל ואילו אמנון בוני מעיד כי הזמן שחולף מקהה את הכאב אבל לא משכיח את זיכרון אחיו, רוני בוני ז"ל, גם לאחר 40 שנים. שלושה סיפורי חיים ושכול

אהרון קילינסקי מתגורר בחריש שלוש שנים. כבר 66 שנה שהוא מקריא מדי שנה 'קדיש' על קברו של אחיו, אליעזר קילינסקי ז"ל, שנהרג במלחמת סיני והוא רק בן 18 במותו.

אליעזר ז"ל עלה לארץ שלוש שנים קודם לכן יחד עם אהרון המבוגר ממנו בשלוש שנים. השניים הפליגו במשך 28 ימים מריו דה ז'נרו לחיפה, במסגרת תנועת הנוער 'דרור' של הסוכנות היהודית.

"אני הייתי מתוכנן לעלות לארץ ולשמש מורה באוניה, אבל ההחלטה שלו להצטרף היתה ברגע האחרון. בבית הספר, הוא נתקל בגילוי אנטישמיות. אחת המורות קראה לו 'יהודי מלוכלך' והוא בתגובה השליך עליה את צנצנת הדיו (קסת דיו) שהיתה מונחת על השולחן. גירשו אותו מבית הספר והוא הצטרף לעלייה לארץ ישראל. השארנו אמא ושתי אחיות בברזיל".

בזמן הקצר של אליעזר בארץ הוא הספיק יחד עם בני הגרעין שלו 'מגדים' לעלות לקיבוץ ברור חיל, לעבור הכשרה בקיבוץ משמר השרון, להתגייס לנח"ל ולהקים עם חבריו את היישוב באר אורה בדרום.

"בשנת 1957 במלחמת סיני הוא שירת בגדוד 906 של הנח"ל. הוא היה בפילבוקס (עמדת שמירה מבוצרת עשויה בטון) אך רימון שהטיל האויב חדר פנימה ופגע לו בראש. זה מה שאני יודע על נסיבות מותו", מציין אהרון.

"גם השנה אני נוסע לברור חיל, שם הוא קבור, לומר קדיש, אבל השנה יהיה לי קשה מאוד", מציין אהרון ומתייחס לגילו, "90 פלוס" – להגדרתו.  "זו הדרך שלי לשמור על הזיכרון שלו. הילדים והנכדים שלי הכינו סרט על חיי ואני מספר בו הרבה על אחי ועל זיכרונות כמו הקשר בינו לבין הבן שלי דוב. הוא נהג להביא לו סוכריות בקופסאות פח שחילקו אז בצה"ל.

"אני שמח שמזכירים אותו בטקס בחריש. כך אני שומר על הזיכרון שלו ומעביר את הסיפורים לנכדים ולנינים שלי. שיזכרו".

לתת סיכוי לנער בסיכוי

אודליה מנוס, גרושה ואם לשלושה ילדים עושה את כל המאמצים כדי לשמר את זכרו של נתן סבן ז"ל, חייל בודד ובנה המאומץ.

"נתן היה ילד מוסדות, הוא התגלגל בין משפחות אומנה ופנימיות וחווה חיים קשים מאוד. בגיל 15 הוא החליט לקחת אחריות על חייו, ולעזוב את הפנימיות הדתיות ולבחור בחיים אחרים. הוא עבר לפנימיית אלישיב, ליד חדרה. כך הוא הגיע לאזור חריש וכך הכרנו", נזכרת מנוס, ששימשה כמורה מקצועית בבית הספר לנוער בסיכוי בו למד.

"בתחילה, לא ידעתי עד כמה חייו היו קשים ומורכבים. כמורה מקצועית את לא נחשפת לפרטי הסיפורים ולכל אחד מהילדים שם יש סיפור חיים לא פשוט, אבל הוא נכנס לי ללב".

המפנה המשמעותי ביחסים חל כשאודליה גילתה שנתן נשאר לבד בפנימייה גם בשבתות כי אין לו בית לחזור אליו.  "הבנתי שיש הרבה מעבר למה שידוע לי, ביררתי את הנדרש ועשינו את כל התהליך כדי להפוך אותו לחלק מהמשפחה שלי. מאחר והוא היה כמעט בן  18 הוחלט בשיחה עם העו"ס ובתיאום עם הפנימייה לא לעבור הליך משפטי אבל היה ברור לכולם,  שאודליה היא הכתובת עבורו בכל דבר ועניין. זכינו שהוא יהיה איתנו במשפחה –  זכות מאוד גדולה".

לכוון הכי גבוה

"הוא העיר בתוכנו הרבה דברים, הוא היה אח בוגר מהמם לילדים שלי, הגיע על האופנוע שלו לימי ההולדת שלהם לבית הספר עם בלונים כדי לשמח אותם, הצחיק אותם בארוחות משפחתיות. הוא ידע מאוד לתת ולהעניק מעצמו. החיבוק המשפחתי שקיבל היה מכולנו ואני מאוד גאה בו ובילדי".

"נתן עשה מאמצים גדולים להשלים פערים גדולים והפך לתלמיד מצטיין ברשת אמי"ת. בשל הקורונה גיוסו נדחה בשנה והוא החליט לנצל את הזמן הזו כדי לפתוח דף חדש ולכוון הכי גבוה שהוא יכול בצבא. היו לו תיקים פתוחים על גניבות קטנות והוא עבד קשה כדי לסגור אותם. והוא הצליח.

"נתן התגייס לגבעתי באוגוסט 2020 ובספטמבר הוא חגג יום הולדת 19 ועבר לפלח"ן גבעתי. עלה לגיבוש. עבר את החודש הראשון בהצלחה.

"הוא יצא לרגילה ובגלל הקורונה שהה בבית החייל ברמת גן. אחיו נחמן, חייל בודד גם הוא, הגיע למרכז וביקש להתקלח, נתן הכניס אותו ושילם על זה מחיר יקר. מישהו שם בבית החייל החליט לגרש את נתן, מבלי לדבר איתי בכלל. כשהוא עירב אותי זה היה ממקום של בושה. "עזבי, אני אסתדר", הוא אמר לי. "אני אעבור לבית החייל בבאר שבע" –  וזו היתה הטעות שלו. הוא עזב את בית החייל ברמת גן עם 40 קילו של פקלאות שקשורים לגוף שלו עלה על האופנוע ונסע לבאר שבע. במחלף אשדוד הוא עשה תנועה חדה, איבד שליטה על האופנוע ונהרג במקום".

נתן נהרג באוקטובר 2020 ונקבר בבית העלמין הצבאי חולון, בסמוך לבית הוריו בבת-ים.

"חריש מכבדת ומעניקה את המקום הזה לחייל בודד שאין מי שיזכיר אותו ביום הזיכרון. זה לא מובן מאליו. זה מאוד מתכתב עם מה שחריש חרתה על הדגל שלה, שהיא הבית של כולם – גם של אלה שכבר נפטרו וגם של אלה שקבורים הרחק מכאן.

"חריש חיבקה את האבל שלנו, ובעיני זו גדולה ענקית כי על פניו הם לא היו חייבים. מבחינה רשמית-משפטית הוא אפילו לא הבן שלי, ובכל זאת חריש מזכירה אותו".

"חשוב לי שהקול שלו ישמע. הוא כל הזמן נתן. הוא היה בנתינה מתמדת לעצמו ולאחרים. הוא התאמץ למצוא את הטוב בכל דבר ולצמוח מכל קושי כדי למצוא את הגרסה הטובה ביותר של עצמו. זו הצוואה של נתן ואני מקווה שהדברים יגיעו גם לאחרים".

נשאר קבור במושב, המשפחה התפזרה

אמנון בוני מתגורר יחד עם אשתו בחריש בארבע השנים האחרונות. גם בתו ונכדתו מתגוררות בעיר. לראשונה, הוא משתתף בטקס הזיכרון בחריש ולא במושב גילת, בצפון הנגב, שם קבור אחיו הצעיר, רוני (מכלוף) בוני ז"ל.  באוגוסט 1982 התגייס רוני לצה"ל. הוא שירת בגולני בלבנון ובעקבות פציעה הציבו אותו בבית הממשל בעזה.

הוא התנדב למלא תפקיד תורן בבסיס בחופשת השבת, למרות שהיה ברגילה, ובחזרתו הביתה, הוא נסע ברכב צבאי, יחד עם עוד שני חיילים. בדרך מעזה, ליד מחסום ארז, התנגשה המכונית שבה נסע במשאית שבאה מולה. שלושת החיילים נהרגו. ביניהם היה רוני, בן 19 במותו.

"ב-40 השנים האחרונות נסעתי בכל שנה לטקס במושב בו גדלנו. עזבנו את המושב לאחר מותו כי אמא שלי לא הצליחה להתמודד עם האובדן במקום בו היא גידלה אותנו. הוא למעשה היחיד שנותר מהמשפחה שלנו במושב, קבור שם.

"אני כיום במצב בריאותי שונה, בעקבות הקורונה חליתי וכיום אני 100 אחוזים נכה. הנסיעה למושב גילת קשה לי ולכן טקס יום הזיכרון בחריש הוא משמעותי מאוד.

"אומרים שהזמן עושה את שלו וזו אמת. עברו הרבה שנים והצער והכאב מתקהים. זה לא כמו בשנים הראשונות בהן הכאב היה עמוק וחד. הזיכרון אמנם נשאר אך הכאב פוחת. עדיין חשוב לי לזכור אותו, לספר עליו לילדים שלי ובעתיד גם לנכדים שלי, שיכירו את דוד רוני".

"נגד הכנסת פוליטיקה לבתי העלמין"

"אני רק מקווה שבטקסי יום הזיכרון השנה לא יעשה שימוש פוליטי ציני. השכול תמיד היה מחוץ לזה ואני נגד הכנסת הפוליטיקה לבתי הקברות שלנו. בתקופה כזו מתוחה של אי הסכמה לא צריכים להופיע פוליטיקאים בבתי העלמין. צריכים להיות נציגי המשפחות בלבד.

"אני חי בתחושה קשה עם הניסיון לחולל פה מהפכה משטרית. גדלתי במושב של חלוצים, חיינו תחת מתקפות של מסתננים מעזה, היו לנו המון בעיות ואף פעם לא ניצלנו את זה כדי לקבל הטבות. הורים שלי ראו את המגורים שלנו שם כמעשה חלוצי. כשאני רואה את המצב כיום אני נחרד. רוני לא שרד, עכשיו חשוב לי שהמדינה תשרוד".

לקריאה נוספת: לזכרם: "החיים הם מאוד שבריריים וצריך לנצל בהם כל רגע"

שלוש במות אירועים יפעלו בחגיגות יום העצמאות בעיר: במה מרכזית עם אמנים מובילים כמו מוש בן ארי ונטע ברזילי בפארק הצגן, במה דתית תורנית שתכלול תפילת ערבית והרקדה, ובמת כישרונות של ילדי חריש. סגנית ראש העיר: "המטרה שלנו היא שכמה שיותר מתושבי חריש יגיעו לחגוג איתנו את הולדת המדינה ויהיו מאוחדים באהבת המדינה"

אלפים מתושבי חריש ייקחו חלק באירועי חגיגות ה-75 שנה למדינה. חגיגות העצמאות ה-75 למדינת ישראל יתקיימו בחריש בשני מוקדים מרכזיים, האחד לציבור הכללי והאחר לציבור הדתי-תורני.

על הבמה המרכזית בפארק הצגן (רחוב לשם פינת אודם) יופיעו השנה האמנים מוש בן ארי, הדמויות חיפזון וזהירון במופע לילדים, להקת טררם ונטע ברזילי. בין לבין יופיעו על הבמה להקות המוזיקה והמחול הייצוגיות של חריש ולאחר חצות תתקיים מסיבה אל תוך הלילה עם DJ Fox.

במקביל יתקיימו בפארק המועצה (רחוב גפן 80), חגיגות עצמאות לציבור הדתי-תורני. התכנית האומנותית תכלול מופע של הזמר יונתן רזאל, מופע ילדים של טוביה ולאחריו הרקדה עם להקת ששון ושמחה. כמדי שנה ייפתח הערב בתפילת ערבית חגיגית ומיוחדת ליום העצמאות.

בעירייה נערכים השנה לכ-5,000 חוגגים בבמה המרכזית ולכ-2,500 משתתפים במופעים בבמה התורנית.

בן ארי: 80 אלף שקלים, ברזילי: 55 אלף שקלים

תקציב טקסי הזיכרון ומופעי העצמאות בחריש, שהוכרזה כעיר באוגוסט האחרון, נמצא במגמת עליה עקבית משנה לשנה, בהתאם לצמיחה הדמוגרפית. במסגרת תקציב העירייה לשנת 2023 הוקצו ליום הזיכרון ויום העצמאות תשפ"ג 900 אלף שקלים, זאת לעומת 770 אלף שקלים אשתקד. עם זאת, מודה שני גרינברג, סגנית ראש העיר והממונה על תחום התרבות, כי בעירייה נאלצו, בסופו של דבר, לחרוג מן התקציב המקורי ולהסיט תקציבים נוספים של אגף פנאי וקהילה עבור קיום הטקסים והחגיגות.

"ההוצאות הטכניות של סדרנות, אבטחה וגידור הן הכסף הגדול והסכום שהוקצה בתחילה לא הספיק", מציינת גריברג ומעריכה כי תקציב הטקסים והחגיגות יסתכם השנה בכמיליון שקלים.

בראש טבלת ההוצאות עבור האמנים שיפקדו את הבמות, ניצב מופעו של הזמר מוש בן ארי, עבורו תשלם העירייה 80 אלף שקלים. יונתן רזאל מסתפק בתשלום של 75 אלף שקלים ואילו התשלום לנטע ברזילי, שמופיעה בשעה מאוחרת, מסתכם ב-55 אלף שקלים.

"מציאות בה כל אחד יכול למצוא את מקומו"

אחד הלקחים המרכזיים שהופקו מהחגיגות בשנים הקודמות, הוא קיום כל אחד מבימות האירועים לציבור הכללי ולציבור התורני במתחמים נפרדים ומרוחקים זה מזה: "בשנה שעברה, מתוך חשיבה לתחום במרחב אחד את כל אירועי העצמאות ובכך לצמצם עלויות, התקיים האירוע לציבור הדתי בגינה סמוכה לפארק הצגן במיקום קטן ומוגבל יחסית. השנה בזכות ההקצאה הנפרדת יהיו התאמות טובות יותר לכל קהל יעד ויהיה נעים ונוח יותר לכלל התושבים", מסבירה גרינברג.

לשאלה מדוע בוחרת העירייה לפצל את החגיגות ולא לקיים אירוע משותף לכלל המגזרים, יש לגרינברג תשובה ברורה: "יש הבדל תרבותי בציפיות של כל מגזר מהערב הזה והדרך שבה הוא בוחר ורוצה לחגוג – שונה. זה אחד הדברים הראשונים שלמדתי כשניסיתי להבין למה לא להתפשר ולעשות אירוע אחד לכולם. לציבור הדתי-לאומי לדוגמה, חשוב מאוד לקיים תפילת ערבית משמעותית לשלום המדינה בערב יום העצמאות, בנוסף יש בציבור הדתי דרישה להרקדה המונית. אני בספק אם הציבור הכללי הוא הצרכן של התוכן הזה. אז הברירה היא בין "לאנוס" את כלל המגזרים לאירוע אחד, או לחלופין להבין ולהשלים עם זה שיש פערים. המטרה המרכזית היא בסוף לחגוג את קיומה של המדינה, אז למה לא להתייחס להבדלים הללו ולייצר מציאות שבה כל אחד יכול למצוא את מקומו"?

עוד היא הדגישה כי אין מדובר בתופעה ייחודית לחריש: "יש התייחסות לציבור הדתי באופן נקודתי בכל הערים הגדולות. בתחום הזה, המטרה שלנו הוא לשרת את הציבור ולא לחנך אותו".

עם זיקוקין, עם התאמת נגישות

בעוד שבערים רבות יתקיימו אירועי עצמאות ללא מופע זיקוקין, זאת מתוך התחשבות בהלומי הקרב ובעלי החיים, בחריש יכלול ערב החג מפגן זיקוקין קצר. גרינברג משתפת כי בשונה מאשתקד, ההחלטה בשאלה האם לקיים מופע זיקוקי דינור התקבלה ללא התחבטויות משמעותיות.

"סוגיית היתרונות והחסרונות של הזיקוקין, היא אכן נושא שקיים סביבו דיון ציבורי רב בשנים האחרונות, אך החלטנו לקיים סבב אחד קצר וממוקד כדי לאפשר לתושבים ליהנות, ונתריע מראש על הפעלתם. בנוסף, חשוב להבין שעלות החלופות, זיקוקין "שקטים" או מופע לייזרים, יקרה פי כמה וכמה ממופע זיקוקי הדינור הקלאסי", ציינה.

"בנוסף, בשונה מבעבר, יוקצה בפארק הצגן מתחם עם כסאות, עבור בעלי נגישות מוגבלת ואוכלוסייה מבוגרת. הבמה המרכזית השנה תהיה "צעירה" יותר, מתוך ניסיון לקלוע גם לקבוצות גיל נוספות כמו הילדים הבוגרים ובני הנוער עם התכנים הנכונים".

ילדי חריש על הבמה

מתוך חשיבה על בעלי העסקים המקומיים ורצון לייצר תנועה ופעילות גם בשדרת דרך ארץ, יתקיימו לראשונה גם אירועי עצמאות בבמה שתוצב בשדרת החנויות המרכזית של העיר.

נראה כי במה זו נותנת מענה לביקורת שספגה העירייה לאחר אירועי פורים, שהתקיימו במתנסים בחללים סגורים בלבד. התושבים כעסו על העובדה שנדרשו לשלם עבור חגיגות הפורים ובעלי עסקים, משדרת דרך ארץ בפרט, ביטאו את אכזבתם שהפנינג הפורים לא נערך בקרבת מוקדי המסחר.

את היוזמה לפעילות בבמה בשדרת דרך ארץ מובילה שירה וייצמן, בעלת הסטודיו שירה דאנס. בעלי העסקים מממנים את הקמת הבמה ודואגים לתכנים, בעוד העירייה מספקת עבורם תאורה, הגברה וסידורי אבטחה לאירוע. "הרעיון נולד מתוך הרצון לאפשר לכלל חוגי אומנויות הבמה של הילדים בחריש להופיע. על במת העצמאות שלנו יעלו ויופיעו ילדים מחוגי ההיפ–הופ, הברייקדאנס המחול וההתעמלות האמנותית ולאחר מכן תתקיים הרקדת הורים וילדים ליום העצמאות וריקודי עם. במהלך הערב יחלקו בעלי העסקים קופונים והטבות למשתתפים", שיתפה וייצמן.

"אני חושבת שהשנה יותר מתמיד חשוב מאוד לחגוג", מסכמת גרינברג ומתייחסת לאווירה הציבורית הכללית בחודשים האחרונים. "הפרופורציות במדינה קצת התערערו לאחרונה, אבל אני חושבת שמבחינה ערכית, 75 שנה למדינה זה לא דבר מובן מאליו וחשוב לציין ולחגוג את זה. המטרה שלנו היא שכמה שיותר מתושבי חריש יגיעו לחגוג איתנו את הולדת המדינה ויהיו מאוחדים באהבת המדינה".

שרית לפידות איבדה את אחיה, אשר זגורי ז"ל, שנהרג בפעילות מבצעית. נטע חגואל הלוי שכלה את הוריה, שנרצחו בפיגוע התאבדות. שתיהן לא חשבו שהחיים יוכלו להימשך אבל מצאו את הכוחות להקים משפחות ולחיות לצד הכאב. "אני לא מחכה לפנסיה או לשום דבר אחר, אלא חיה את הכאן והעכשיו"

מימין: הלנה ורפי הלוי ז"ל, סמ"ר אשר זגורי ז"ל. צילום נרות זיכרון: עמוס לוזון צלמים

"בשעה 4:00 לפנות בוקר שמעתי דפיקות קצובות וחזקות בדלת, היו אלה חיילים שהגיעו לספר לנו כי אשר נהרג. אני זוכרת את עצמי אומרת ללא הרף "ידעתי. ידעתי שזה מה שהולך לקרות", אין לי הסבר לתחושה המוקדמת שהיתה לי". כך נזכרת שרית לפידות (46) ברגע הבשורה המרה שאירע לפני 20 שנה, עת נודע לה שאחיה, סמל ראשון אשר זגורי ז"ל, נפל בעת מילוי תפקידו בפעילות מבצעית.

בערב יום הזיכרון תשפ"ב, ישראל תתייחד עם זכרם של 24,068 חללי מערכות ישראל. מיום הזיכרון בשנה שעברה נוספו 56 חללים למניין הנופלים ו-84 נפטרו כתוצאה מנכותם והוכרו כחללי מערכות ישראל. הנופלים מותירים מאחוריהם כאב שאינו חולף עם השנים, כך מעידה גם לפידות.

"אח זה אח ודם זה לא מים. רק אחרי שאשר נהרג אני חושבת שהבנתי את המשמעות של אח, מישהו שהוא בשר מבשרך. לאחרים זה אולי נראה שעברו הרבה שנים, אבל זה כמו לאבד יד, הזמן לא עושה את האובדן לפחות כואב, זה ממש נכנס ל-DNA שלך. היום כשכל האחים שלנו כבר נשואים ומגדלים ילדים ונכדים, אני מבינה שאיבדתי גם את הדור שהיה מגיע בעקבותיו. ענף משמעותי באילן המשפחתי נכרת".

בן 21 היה במותו

סמל ראשון אשר זגורי ז"ל התגייס לצה"ל בנובמבר 1999. בתחילה, הפרופיל הרפואי שנקבע לו התיר לו לשרת בתפקיד עורפי בלבד, אך הוא התעקש לעבור למסלול קרבי. מאמציו נשאו פרי ולבסוף שובץ כקשר-טען בחיל השיריון. בשלהי שירותו הצבאי, נפל אשר בעת פעילות מבצעית, ביום ג' ה-14 בפברואר 2002.

זגורי וצוותו נקראו לאבטח ציר סמוך לצומת נצרים לאחר שמטען חבלה קטן הופעל על שיירת אזרחים. עם הגעת טנק המרכבה בו נסעו זגורי ושלושה מחבריו לצוות, הופעל על השביל מטען רב-עוצמה שהכיל כ-1,000 קילוגרם חומר נפץ. מעוצמת הפיצוץ התבקע הטנק, והצריח הועף למרחק כמה מטרים. אשר נהרג במקום והיה בן 21 במותו. עימו נהרגו סמ"ר משה פלד וסמ"ר רון לביא. מאוחר יותר סיפר חברו לפלוגה, כי זגורי כלל לא אמור היה לצאת לפעילות, אך נעתר לבקשתו של חברו שחש ברע והחליפו במשימה, שממנה לא שב.

"אשר היה מאוד קשור לאמא שלי", נזכרת שרית. "הוא תמיד דאג לה, עזר הרבה בבית ובישל עבורה. חששנו מאוד לשלום אמי לאחר שאשר נהרג אך היא איכשהו הצליחה להמשיך ולחיות. אבא שלי, לעומת זאת, הלך ודעך. לא היו לו את הכלים להתמודד עם זה. ארבע שנים לאחר מכן, הוא עבר אירוע מוחי קשה ואיבד את יכולת הדיבור עד שהלך לעולמו. במובן מסוים זה חסד שאלוהים עשה עימו כי הוא לא יכול היה לשאת את שאירע לו. עברנו שנים מאוד קשות. היו תהומות של ממש".

"לא מחכה לפנסיה"

לפידות, תושבת חריש מזה 11 שנה, בחרה לגדל את שבעת ילדיה סביב הדואליות של החיים שבין החסד לדין: "בשירו של אבן גבירול 'כתר מלכות' ישנו משפט מדהים: "אברח ממך אליך ואתכסה מחמתך בצילך". החלקים המאתגרים בחיינו הם לצערנו מריבונו של עולם, אך הוא גם מקור הכוח שלנו ואנחנו גם בורחים אליו ומתכסים בצילו".

התובנות אליהן הגיעה לפידות בעקבות האובדן של אחיה הן למצות ולהעריך כל רגע בחיים: "אני לא מחכה לפנסיה או לשום דבר אחר, אלא חיה את הכאן והעכשיו. אני משתדלת להתמקד במהות החיים. הילדים שלי מכירים היטב את ערך האחים. אני רואה את הקירבה והתמיכה ביניהם ואני מדגישה מאוד את האחריות של הילדים הגדולים במשפחה כלפי אלו הצעירים".

"בשנים האחרונות כשמגיע יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, אני משתדלת לא להיכנס לזה עמוק, כדי להגן על עצמי. אחים שלי ואני מתרכזים בעיקר באמא שלנו. זה יום שבו אנו נוסעים לבקר אותה ולהיות איתה".

"אבא לא ענה, הבנו לבד שההורים נהרגו"

בערב יום חמישי ה-30 במרץ 2006, לקראת השעה 22:00, היו בני הזוג הלנה ורפי הלוי, בדרכם חזרה מפתח תקווה לביתם שבקדומים. בטרמפיאדה בצומת קרני שומרון אספו בני הזוג שלושה טרמפיסטים: הנער שקד לסקר, בת-השירות, רעות פלדמן, ששירתה בקדומים ואדם נוסף, בלבוש חרדי, שהתברר בדיעבד כי היה מחבל מחופש ליהודי. כעבור עשר דקות של נסיעה, בכניסה לישוב קדומים, פוצץ המחבל את חומר הנפץ שעל גופו. כל יושבי הרכב, נהרגו. רפי בן 63 במותו, והלנה, בת 59 במותה, הותירו אחריהם ארבעה ילדים שברגע טראגי אחד התייתמו משני הוריהם.

בתם, נטע חגואל הלוי (43), תושבת חריש מזה כשנתיים, זוכרת כל פרט מן הערב ההוא בו התבשרה המשפחה כי הנורא מכול קרה. "אבי שימש אז כרכז ביטחון מטעם המועצה. מתוקף תפקידו הוא היה זמין תמיד בטלפון המירס. שמענו על הפיצוץ שארע בכניסה לקדומים וניסינו להשיג את אבא במשך זמן ממושך. ראינו שהוא אינו זמין והבנו לבד, שההורים היו ברכב. לא היינו צריכים שיודיעו לנו, אלא אנחנו הודענו לאחרים. פשוט הבנו את זה גם ללא קבלת כל הודעה רשמית. הערב הזה חקוק לי בזיכרון והוא כנראה לא יישכח לעולם", היא מספרת.

המשכנו בחיים, הקמנו משפחות ואנחנו חיים בשמחה

"מעדויות של חבר שנסע אחרי רכבם של הוריי, נראה שבמהלך הנסיעה מקרני שומרון לקדומים, אבא שלי הבין שיש מחבל ברכב. הוא נסע בזיגזג וזה מאוד לא אפיין אותו כנהג שקול ומתון. סימני פניית הפרסה שהותירו הצמיגים על הכביש בכניסה לקדומים במשך שנים ארוכות, מעידים על כך שאבי הבין שמשהו לא כשורה ובחר שלא להיכנס עם הרכב ליישוב. עם סיום הפניה המחבל פוצץ את האוטו. לימים הבנו שאם הם היו נכנסים לקדומים, הפיצוץ היה גובה קורבנות רבים נוספים".

"אין תחום שבו האירוע הזה לא השפיע בצורה כזו או אחרת על חיי. החל מלימודים וקריירה ועד לאופן שבה אני מגדלת את ילדיי. אני מרגישה שזה נוכח בכל אירוע בחיינו. אנחנו ארבעת האחים בקשר מאוד קרוב ושומרים מאוד אחד על השני. כולנו המשכנו בחיים והקמנו משפחות ואנחנו חיים בשמחה ולא בשכול או בעצב. זאת אחת התובנות מהאירוע הנורא ההוא –  שהחיים הם מאוד שבריריים וצריך לנצל בהם כל רגע", משתפת חגואל-הלוי.

המוות נוכח בחיינו

"אם היו שואלים אותי לפני המקרה, אם אצליח לחיות לאחר מות הורי, הייתי אומרת שאין מצב. לא הייתי מצליחה לדמיין עצמי קמה מהתהום הזו. אך אתה מגלה שלחיים יש כוח מאוד גדול. מאידך, סוגיית המוות ונזילות החיים, הכניסה לחיינו גם פחד מאוד גדול . בני בן ה-13 רואה את המוות כמשהו לא מאוד רחוק בעקבות הסיפור של סבא וסבתא שלו, שחייהם נגדעו מוקדם יחסית".

"ככל שהשנים חולפות הולכת ומתחזקת בי התחושה שאת הארץ הזו צריך ליישב, בייחוד מתוך ההבנה, שהורי מסרו נפשם על הארץ כשהחליטו בימי האינתיפאדה לעזוב את עמק יזרעאל ולעבור להתגורר בשטחים. עם זאת, אומר בגילוי לב שגם כיום לא פשוט לי להגיע לשומרון. אני נוסעת לשם עם המון חשש אך אנחנו ממשיכים להגיע בימי הזיכרון לפינת ההנצחה בגן הזיכרון שהקמנו לזכרם בקדומים, בדיוק מול הבית שבו התגוררו.

"הציון הקולקטיבי של יום הזיכרון לנפגעי פעולות האיבה הוא עבורי יום שדווקא מאפשר לי יותר לשחרר. לתחושתי, זה אינו יום למשפחות השכולות אלא לכל מי שמסביב וחי בשגרה, שנעצרת ליום אחד".