רחוב דרך ארץ 32: "להכיר את מי שעומדת מאחורי השביס, הפאה או הבלונד"

הקומדיה 'רחוב דרך ארץ 32' מספרת על היריבות בבניין בחריש בין שתי שכנות, חרדית וחילונית, המתמודדות על ראשות הוועד. במאית ההצגה רונית מנשה היא תושבת ותיקה של העיר והיא משרטטת בהומור אך גם במדויק את הסוגיות הנפיצות בחריש ובישראל בכלל. "יכול להיות שלא נסכים, הגיוני שלא נסכים, אבל בואו נדבר. מי צריך את השנאה הזו"?

הבלבוסטע החרדית חמדה היא יו"ר ועד הבניין בדרך ארץ 32 חריש, אבל יקירה, השכנה החילונית, קוראת עליה תיגר ומתמודדת מולה על ראשות הוועד ועל צביון הבניין.

השכנה אביבית, דתית-לאומית ושוחרת שלום, מנסה לפשר בין השתיים ואילו אנה, העובדת הפיליפינית שמתגוררת בבניין, מפגינה כוונות טובות ורוצה לעזור אך חוסר התמצאותה בנבכי החברה הישראלית גורם לבלאגן ומעמיק את חומות החשדנות.

האם יצליחו שלוש הנשים, שמייצגות שבטים שונים בחברה הישראלית, לשתף פעולה, להתמודד מול בניינים אחרים ולזכות בתחרות 'כתר הזהב' שמעניקה תקציבים לבניינים בחריש?

ההצגה 'רחוב דרך ארץ 32' בבימויה של תושבת העיר רונית מנשה, משקפת בדיוק מושחז את המציאות היומיומית של תושבי חריש ואת האתגרים העומדים לפתחם, כמו גם בפתחה של החברה הישראלית.

מ'עיר חרדית' ל'עיר לכולם'

הרעיון להצגה שעלתה לפני כשבועיים במתנ"ס אבני חן בפני קהל של נשים בלבד, החל לקרום עור וגידים לפני חמש שנים.

"כל הסיפור הזה של דתיים-חילונים הוא לא מאתמול, זה מהרגע שהעיר הפכה מ'עיר חרדית' ל'עיר לכולם'. המונים התחילו להגיע ליישוב והמועצה התחילה לחשוב איך מקבצים יחד אנשים ממגזרים שונים. העובדת הסוציאלית במועצת חריש דאז, שרי אייזן, חשבה שדרך חוויה תאטרונית ניתן לשקף ולעבד את החוויה. בעידודה המועצה פרסמה מכרז דרך משרד התרבות ואני זכיתי בו. המטרה היתה להעלות הצגה עם מינימום של 4 שחקניות, שמייצגות מנעד רחב של מגזרים בחברה המתגבשת בחריש". כך מסבירה רונית מנשה, בימאית ההצגה ותושבת ותיקה בחריש.

"התחלתי לכתוב ממש בשנתיים האחרונות, באמצע היתה קורונה. כתבתי את המחזה יחד עם תמר אבנון והוא עבר המון טיוטות, שינויים ודיוקים. הבנתי שההתמודדות עם מצבים כל כך טעונים מחייבת אותי לבחור בקומדיה. היו חמש מערכות בחירות בזמן שכתבתנו ובסוף הגענו לטיוטה הזו. זה מחזה שעדיין אפשר להמשיך להדק ולשפץ, אבל הבנו שאנחנו חייבות לעצור".

לדברי מנשה, הבחירה בכתובת דרך ארץ 32 אינה מקרית. "32 בגימטריה זה לב – מבחינתי זה היה מאוד ברור ונדרש במחזה".

לשמור על הצביון היהודי

אמה ביתן שחקנית תיאטרון פלייבק בלת"מ ותושבת חריש מגלמת בהצגה את החרדית הליטאית חמדה.  "לדמות שלי קוראים חמדה גרוס, חמדה במילעיל ולא במילרע. היא מייצגת את המגזר החרדי-ליטאי יש לה מיליון ילדים ומאוד חשוב לה לשמור על הצביון היהודי-חרדי מבלי לוותר על העקרונות שלה".

בהצגה, חמדה נהנית מצלילי צופר השבת ומתרנגול הכפרות שמסתובב בחצר ודואגת לשלטים בזכות השבת ולמעלית שבת. עמדות אלה מתנגשות כמובן עם תפישת העולם של יקירה החילונית.

ביתן, בעלת תשובה שמשתייכת לזרם הנחמנים, מודה שהכניסה לתפקיד לא היתה קשה במיוחד: "בגדול היה קל, אבל היו דברים שהייתי צריכה לחדד. היא לא בעלת תשובה אלא חרדית מבית שמקפידה על דברים עד הסוף. היא אישה מאוד לבבית וחמה אבל מזהירה "אל תגעי לי בגבולות"".

המחמאה הגדולה מבחינתה היא שהצופות בהצגה חשבו שהיא ליטאית כשרה שמסתובבת עם פאה גם בחיי היומיום שלה.

בין כל העולמות

תושבת העיר נופר מרגליות מגלמת בהצגה את דמותה של אביבית, הדתית הלאומית שקורסת תחת משימות ההתנדבות לחברה והמשא לתיווך ופישור בין שכנותיה.

"אני יכולה להתחבר להרבה דברים שאביבית מייצגת אבל בחיי הפרטיים אני דתייה בלי כיסוי ראש ועם מכנסיים. למדתי בילדותי בבית ספר חרדי, עברתי ללמוד בבית ספר פלורליסטי וסיימתי את התיכון בגימנסיה העברית החילונית. הייתי "דוסית" בגימנסיה ו"חילונית" בפלורליסטי כך שאני באמת ובתמים מבינה את כולם ומתחברת למקום של השלום. אני מאמינה באהבה ואני חושבת שגם אביבית מאמינה בכוחה".

עד כמה הסיטואציות בהצגה מזכירות לך את הנעשה בחריש?

"מזכירות לי מאוד. שיקוף כמעט מדויק. ואגב, כמו אביבית גם אני בחיי האישיים  כל הזמן נקרעת בגלל המתח בין חילונים לחרדים בעיר ובמדינה. ניצן אביבי, שהוא אחד ממובילי המחאה החילונית בחריש הוא חבר טוב שלי. אנחנו נפגשים לנגן יחד ואני תמיד אומרת לו שזה מה שצריך להחצין, את המוזיקה, את הביחד שלנו. אני לא חושבת שהמחאות והכעס שרואים עכשיו בחברה הישראלית הם הדרך הנכונה. אני לא בוחרת בדרך של מלחמה, אני רוצה חיים מגוונים, לא רוצה שכולם יהיו באותו צבע, אלוהים ברא אותנו בהמון צבעים וזה כל היופי, לחיות יחד".

בין ערבות הדדית לפיצה לא כשרה

שקמה הופמן-זיו מתגוררת בפרדס חנה. היא נבחנה באודישן וזכתה בתפקיד יקירה, החילונית, הבלונדינית והצמחונית שיש לה בן בצבא וכלב.

יקירה מתרעמת על המאפיינים החרדים שמעצבים את הבניין הבולט בהם הוא צופר השבת, וגם מתנגדת לזוגות האופניים (השייכים לילדיה של חמדה) בחדר המדרגות או ליחס לו זוכה התרנגולת. ההזדהות עם התפקיד היתה קלה אבל היא מבחינה בין הדמות לבינה:

"בחיי האישיים אני חילונית נשואה לאתאיסט. חמי מתגורר בבית בלי מזוזות ומסרב לקיים מצוות אבל אני מגדירה את עצמי כחילונית מאמינה. יקירה היא חילונית קצת "קשה" בעיני אבל קיבלתי את בחירתה של רונית".

מה חידשה לך ההצגה?

"בחיים שלי לא ביליתי כל כך הרבה בחברת נשים דתיות. למדתי על הדת, למדתי על חריש ואני מודה שעלתה בי התהייה אם אני הייתי יכולה לגור בעיר כזו. אני לא בטוחה. יש לי חברות חילוניות בעיר והן מספרות לי על השיח בקבוצות הוואטסאפ, על הפיצה הלא כשרה שמעצבנת את הדתיים וגורמת לחילוניים להעלות פוסטים כשהם אוכלים אותה. אני שחקנית ובמאית, פליטת תל אביב, קשה לי לחשוב על מגורים בעיר שבה כולם רוצים להילחם".

ביתן מתערבת בשיחה ומציינת כי "אם מישהו קורא רק את התגובות בפייסבוק הוא טועה. בחריש הכול עולה ברשתות ובקבוצות אבל בחיי היומיום לא מרגישים את זה, מה אני אצעק על הקופאית החילונית בסופר? לא. גם הפיצה הלא כשרה לא מפריעה לי, אני לא אוכלת שם".

גם מרגליות ממהרת להוסיף: "לא כל הזמן נלחמים. בסופר, בגינת המשחקים המפגשים הם בין אנשים. בקבוצות מביאים את הקיצוניות החוצה, אבל זה לא ככה ביומיום".

חריש כמשל לישראל

ההצגה משתמשת בחוכמה בדמויות ובעולם המושגים שלהן. כך לדוגמה, זוכה אביבית לשבחי השכנה החרדית שאומרת ללא הפסק "יישר כוח" בעוד שהשכנה החילונית מכתירה אותה בתואר "אלופה". מי שמעוררת פרצי צחוק בקרב הצופות היא אנה, המטפלת הפיליפינית אותה מגלמת מנשה.

"הרגשתי שאני צריכה להביא דמות שהיא לא באמת מבינה ולכן גורמת לכל הבעיות האלה. לא יכולתי לומר שהבעיות נוצרו בגלל הדתי לאומי, החרדי או החילוני. לכן בחרתי בדמות שלוקחת צעד אחד אחורה, לא באמת מבינה את השפה, מנסה לעשות טוב, אבל עושה בלאגנים בבניין ולאי הבנות בין השכנות", מסבירה מנשה. "אני רוצה שהצופים יעברו תהליך של הכרות עם הדמויות בשעה-שעה וחצי ויכירו את החומרים שהחיים זימנו לנו כאן בחריש וכמשל למה שקורה בארץ".

בואו נתחיל לדבר

"אני מקווה שההצגה תייצר שיח", מפרטת מנשה. "לא באתי לפתור פה משהו. בגלל זה אף אחת לא זכתה בכתר. אני מקווה שהצופות ישכילו להבין שמאחורי המגזר יש בני אדם. ועם בני אדם אפשר לדבר. לטהר את המרחב הציבורי ולהכיר את מי שעומדת מאחורי השביס, הפאה או הבלונד.

"היתה לנו חזרה אחת שהתבטלה בגלל ההפגנות בצומת כרכור. נסעתי בכביש וראיתי מפגינים ורציתי לעצור ורק לתת להם חיבוק. לומר להם שיש עם מי לדבר. אני לא אויב שלכם. יכול להיות שלא נסכים, הגיוני שלא נסכים, אבל בואו נדבר. מי צריך את השנאה הזו"?

בסוף ההצגה אין הכרעה והן אוחזות בכתר הזהב יחדיו. זה סוף טוב או המשך המתיחות?

מנשה: "האם הן הצליחו לפתור את זה? שני ראשים, כתר אחד? אני לא יודעת מה הסוף אבל אני אומרת בואו נתחיל לדבר. אם אין את זה לאן אנחנו הולכים"?

הופמן-זיו: "אני מאמינה שאנחנו רק בתחילת הדרך. זה עוד קשה. מצד שני אני שומעת מהחברות החילוניות שלי בחריש שהן נהנות בעיר, מהמם להם. חריש היא עיר של הזדמנויות מדהימות ואני רואה שיש מי שלוקח אותן. כיף לחיות במקום כזה פלורליסטי, כור היתוך מדהים".

מרגליות: "אני מאמינה בסוף טוב והמסר שלי בא לידי ביטוי בצורה מדויקת בשיר שנכתב עבור ההצגה: "תסתכלי לי בעיניים / אני לא כל כך שונה / תסתכלי לי בעיניים / בואי נשבור את החומה".

לקריאה נוספת: חריש על הבמה: "תראו אותי, אני פה"