בית בחריש: פרק חדש בחייהם של העולים והפליטים מאוקראינה

מריה נאור מצאה את אחיה בן ה-12 שחצה את הגבול לוורשה לבד בעזרת אפליקציה. אנדריי מוחוב הצליח להעלות לארץ את הוריו וגיסתו אך אחיו נותר מאחור. מרינה סוקולוב הצליחה לחלץ את גיסתה ואחייניתה אבל לא יודעת איך להמשיך ולעזור להן. שלושה תושבי חריש שקלטו קרובי משפחה, פליטים ועולים מאוקראינה, משתפים ותוהים לגבי הצעד הבא

 כ-13 אלף פליטים מאוקראינה וזכאי חוק השבות הגיעו לארץ במהלך החודש האחרון. "ההערכה היא שעד היום הגיעו לחריש שבע משפחות עולים ועוד משפחות פליטים רבות השתקעו בחריש, אולם הפליטים  אינם פונים לרשויות ולכן קשה יותר לעקוב אחר הנתונים", מסבירה עידית ינטוב, המשנה לראש העיר ואחראית תחום קליטה. היא גם מעריכה שרבים עוד תקועים בדרך החתחתים הארוכה ולהערכתה יגיעו לחריש בקרוב פליטים ועולים נוספים. "אני משתפת פעולה עם כל הארגונים המחלצים והטלפון שלי מוכר ומפורסם באוקראינה".

תוך 48 שעות העולם התהפך

מרינה סוקולוב (46) עלתה לארץ לפני 21 שנים מאוקראינה. היא אם לשני ילדים וכעת היא חשה אחראית לילדה אחת נוספת, האחיינית של בעלה.

"גיסתי, ויקטוריה סוקולובה (42), התגוררה בעיר דנפרו יחד עם בתה הצעירה, וסיליסה, בת שש. בתחילת המלחמה היא לא האמינה שיקרה כלום וסירבה לעזוב את העיר ואת כריסטינה, בתה הגדולה שהיא נשואה עם ילד. המצב השתנה בפתאומיות, תוך 48 שעות העולם התהפך. היא איבדה את העבודה, לא מצאה מוצרים בסיסיים כמו סוכר ופסטה בסופרמרקט והתמודדה עם הפסקות חשמל ועוצר מדי ערב. התחילו הפגזות מסביב לעיר והיא הבינה שאין ברירה אלא לעזוב ולהתקדם לכיוון הגבול עם פולין. הן יצאו לדרך בלי לדעת מהו היעד ומה יהיה. הן נסעו במשך יומיים וישנו בתחנה מרכזית במינוס של שש מעלות. היה להן מאוד קשה. כריסטינה החליטה לחזור לבעלה וויקטוריה החליטה להמשיך עם בתה הקטנה.

"הייתי כל הזמן בקשר טלפוני איתן. זה לא היה פשוט. הן עלו על רכבות בלי לדעת לאן הן נוסעות, היו הרבה עצירות והנסיעה היתה בתנאים מאוד קשים. קשה לתאר מה שהן עברו עד שהם הצליחו לחצות את הגבול. במקביל, אני חיפשתי נואשות כרטיסי טיסה וניסיתי לארגן את המסמכים הנדרשים מול משרד החוץ כדי שלא יהיו להם בעיות בארץ. עשינו כאן עבודה רצינית והצלחנו – השגנו את כל האישורים כדי שהדרך שלהן תהיה חלקה. הזמנתי כרטיסי טיסה מקרקוב לתל אביב אבל אז קיבלתי הודעה מישראייר שטיסת החילוץ בוטלה. ללא הסבר. רק אחרי יומיים מצאנו מקומות אחרונים בטיסה ישירה מוורשה לתל אביב. הן מיהרו לנסוע מקרקוב לוורשה והספיקו לעלות לטיסה".

"אצלנו האנשים עם לב פתוח"

כעת ההתמודדות של ויקטוריה ווסיליסה היא שונה. מריה מעידה: "הילדה רק בת 6 אבל היא נשמעת כמו בת 12 בגלל החוויות שהיא עברה. היא מתעניינת וצופה בחדשות, מספרת על המלחמה".

"ויקטוריה כל הזמן עצובה ובוכה בגלל הבת הגדולה שנשארה באוקראינה וכולנו כאן מגויסים כדי לעזור להם. הן הגיעו בלי כלום אבל זה לא מה שמטריד, החשש העיקרי הוא מהעתיד. אף אחד לא יכול לומר מה יהיה. ויקטוריה אינה זכאית חוק השבות, היא תיירת בלבד לזמן המלחמה. הנחמה היחידה היא העזרה והיחס החם שקיבלנו מתושבי חריש. הרבה אנשים ששמעו שהגיעו אלינו הביתה פליטים התקשרו והציעו לעזור, שאלו מה חסר, הציעו לקנות צעצוע לילדה. ויקטוריה די נדהמה מהיחס של האנשים. הסברתי לה שככה זה פה בחריש. אצלנו האנשים עם לב פתוח".

"מצאתי את אחי בוורשה בעזרת אפליקציה"

מריה נאור עלתה לארץ מאוקראינה לפני 10 שנים ומתגוררת בארבע השנים האחרונות בחריש. "כל המשפחה שלי בזיטומר ליד קייב. כשהמלחמה פרצה ניסיתי לשכנע את אמא שלי לשלוח לארץ את אחי הצעיר, אורסילב שרבק, בן 12". היא מספרת.

"אחי הגדול יותר, בן 19 צריך להתגייס ואמא לא רצתה לעזוב בלעדיו. היא גם פחדה לשלוח את אחי הצעיר לבד. כשהיא שמעה ששכנה שלה עוזבת היא ביקשה ממנה לקחת איתה את אורסילב. הם היו יומיים מפרכים בדרכים. אחי המתין עשר שעות בגבול וחצה אותו לבד, רק עם הדרכון שלו. פולנים מתנדבים אירחו אותו בנדיבות, נתנו לו אוכל ומקום לישון. אני טסתי לשם והתחלתי לחפש אותו. לא ידעתי איפה הוא. וורשה מפוצצת בפליטים. ילדים ישנים על הרצפה בתחנות הרכבת בקור של מינוס שתי מעלות. זה פשוט אסון. אחרי כמה לילות בלי שינה מצאתי אותו בוורשה בעזרת אפליקציית מעקב.

"פתאום בלי אבא ואמא"

לנאור לא היה זמן להתרגש מהאיחוד עם אחיה. "בשדה התעופה לא הסכימו לאשר לו לטוס איתי כי אין לי אפוטרופוסות עליו כקטין. גם אין לנו את אותו שם המשפחה, אמי התחתנה פעם שנייה ואין לנו את אותו אב.

"הבאתי את כל המסמכים שיכולתי מהארץ כדי להוכיח שיש בינינו קשר משפחתי, אבל ידעתי  שלא משנה מה יקרה, אני לא עוזבת את ורשה בלעדיו. אני עולה איתו למטוס. זה לקח קצת זמן וקצת לחץ שהפעלנו אך בסוף אישרו לנו לטוס. גם בארץ עשו לנו קצת בעיות, אבל בסוף אישרו לנו להיכנס. חזרתי לארץ עם קורונה, ממש בכוחות אחרונים", מספרת נאור. לדבריה, רק כעת מתחיל אורסילב לעכל את מה שקרה והוא מפוחד. "הוא שמע מסוק בחוץ  וממש נבהל כי זה עושה רעש. כל דבר מקפיץ אותו, הוא פוחד לצאת מהבית ולקנות לבד ארטיק. כרגע הוא בבית ואני לא מצליחה למצוא לו מסגרת. הוא לא זכאי עליה ולכן הוא יושב בבית. שלחתי אותו לחוג כדורגל בחריש. וקיבלו אותו ממש יפה. הוא הסכים ללכת למפגש נוסף בחוג אבל הוא ממש בדיכאון. אני חוזרת מהעבודה ומוצאת אותו שוכב על הרצפה כמו סמרטוט. ברגע שיש מצב של סטרס יש לו פחד בעיניים. אני יכולה להבין, הוא מתגעגע למשפחה. הוא פתאום מצא את עצמו בלי אמא ואבא בארץ זרה".

נאור גם מודאגת ממצבם של אמא ואחיה שנותרו מאחור: "אני כל שעתיים מתקשרת לבדוק אם הם בחיים. זו שגרה מטורפת כבר ארבעה שבועות. אני מנסה לא לעקוב אחרי החדשות, אני צריכה לעבוד ולדאוג לילדים שלי ולאחי. אני מחזיקה אצבעות שיהיה טוב".

התחלה חדשה בגיל 80

אנדריי מוחוב (48) עלה לארץ מאוקראינה בשנת 2014 ומתגורר כבר שלוש שנים בחריש. משפחתו נותרה בחרקוב, הוריו, אחיו, גיסתו ואחייניתו. עם פרוץ המלחמה היה ברור שהם לא יכולים להישאר שם. "הצבא הרוסי כיתר את העיר ואחי אנטון היה חייב להישאר בעיר. לא היתה לו ברירה אלא לשלוח לארץ את ההורים שלנו ואת אשתו ובתו. גם משפחת מוחוב עברה דרך ארוכה ומפרכת עד שנחתה בארץ. "הם הגיעו לבית הכנסת בחרקוב באוטובוס דרך ויניצקה באוקראינה ואחרי עברו המשיכו למולדובה ומשם חצו את הגבול לרומניה. בבוקרשט, הצלחנו לדבר עם קונסול ישראל והם קיבלו ויזה לעליה.

"ההורים שלי, יבגניה ודימיטרי הם עולים חדשים. הם מבוגרים, שניהם בני 79 והיה להם מאוד קשה בדרך. אבא נפל בדרך ונשברה לו היד, יש להם בעיות בריאותיות נוספות.

"שכרנו להם דירה בחריש וריהטנו אותה גם וכעת כולם גרים בדירה, גם גיסתי והאחיינית שלי. הם קיבלו תעודת עולה והצלחנו לפתוח להם חשבון בנק וגם לסדר להם חברות בקופת חולים. אין להם עדיין תעודת זהות, המתנו הרבה במשרד הפנים אבל לא הצלחנו לקבל את התעודה.

"אני עדיין בלחץ", מודה מוחוב. "יש לי הרבה דברים שאני צריך לעשות כדי לעזור להם פה בארץ וגם הדאגה לאחי שנשאר מאחור היא לא פשוטה. יש קשר איתו אבל לא ברור מה יהיה".

ואיך המשפחה מתאקלמת בחריש? "לאט לאט, ההורים מבוגרים וקשה להם אבל נראה שהאחיינית שלי, אנה בת 6, מתרגלת מהר. אני צריך לרשום אותה לבית ספר, אני מקווה שאצליח לסדר את זה מהר. בשבוע שעבר השכנים שלי נתנו לאנה מיטה טובה מאוד. היא אוהבת אותה".

עוד בנושא: חרישאים על גבול אוקראינה: “מפתיע לגלות כמה באמת צריכים אותנו כאן”