הכירו את השכן החדש: אלוף ישראל בקפיצה לגובה

צור ליברמן, האלוף הטרי בקפיצה לגובה ותושב חדש בחריש נערך ליעד הבא, אולימפיאדת טוקיו ביולי 2020. מהו סוד ההצלחה של אתלט מקצועי ומה דעתו על חיי הקהילה בעיר? דברים שרואים רק מגובה של 1.97 מטרים…

צור ליברמן. צילום: טיבור ייגר

ביום חמישי האחרון (25.7), זכה צור ליברמן באליפות ישראל בתחרות קפיצה לגובה. הוא העפיל למקום הראשון לאחר שקפץ 2.10 מטרים וניצח את אלוף ישראל הקודם והיריב הקבוע שלו, דימה קרויטר. עבור ליברמן (25) שמתחרה כבר שבע שנים הזכייה הראשונה במדליית הזהב היתה מעמד מרגש במיוחד.

לפני שלושה חודשים עבר ליברמן להתגורר בחריש יחד עם הוריו ואחיו התאום. המשפחה, נתניתית במקור, מצאה את חריש כמקום המגורים המועדף עליה. "הורי, ילידי ארגנטינה וברזיל, חיפשו מקום שיאפשר להם לשדרג את איכות החיים שלהם", מסביר צור.

"הם החליטו שהם לא מתפשרים והם חייבים דירה עם מרפסת גדולה שתאפשר להם לעשות על האש", הוא מוסיף בחיוך. "הדירה בשכונת אבני חן, משקיפה אל נוף נפלא. אני גר מול הוואדי בין חריש לאום אל קוטוף ונהנה מאווירת הטבע, שנמצא במרחק יציאה מהבית. חריש מתפתחת בקצב מהיר. בכל שבוע שעובר ניכר כי מצטרפים עוד תושבים. התחושה היא של עיר מלאת חיים שהולכת ונבנית".

עד כמה אתה מכיר את העיר ומעורה בנעשה בה?

"קראתי על חריש לפני המעבר, ואני חבר בקבוצות הפייסבוק בעיר. שמעתי על הפחד מהגעת חרדים לעיר, אבל זה לא מטריד אותי יותר מדי. אני חושב שחריש צריכה להיות עיר כמו ערים אחרות בהן כולם מתגוררים יחד".

"אני מאוד נהנה ממבנה העיר, לטייל בדרך ארץ ולאכול בפיצה שמש ופלאפל ברכה. אני גם מקווה שעם הזמן אוכל להצטרף לאירועים חברתיים וספורטיביים המתקיימים בעיר. מאוד רציתי להשתתף בטורניר הכדורסל שהתקיים כאן אך הייתי במחנה אימונים בחו"ל".

לצלוח את המשבר ולנצח

קשה להתעלם מליברמן המתנשא לגובה של 1.97 מטרים, ומהתחושה שהוא מעניק ליושבים סביבו של שקט ורוגע. התחושה הזו מכסה על משבר לא פשוט עמו התמודד ממש לאחרונה.

"לפני מספר חודשים לא הצלחתי לקפוץ אפילו 1.90 מטר בעקבות משבר שחוויתי. המאמן שליווה אותי שבע שנים, מולי מלכא, החליט להיפרד ממני חד צדדית. הגענו למיצוי מקצועי, ממש כמו בזוגיות". הוא צוחק.

במשך מספר שבועות הרגיש ליברמן קצת אבוד. מלכא לא היה רק מאמן מקצועי, אלא גם מי שזיהה את הפוטנציאל של ליברמן בגיל 18 כשראה אותו משחק כדורסל. הקריירה המקצועית של ליברמן נשענה על קשר הדוק זה.

"מלכא עודד אותי לעבור לגרמניה או איטליה וכבר הייתי במגעים עם מספר מאמנים. לקח לי זמן להתעשת ולהבין שאני רוצה להישאר בארץ ואני רוצה להצליח כאן. למרות סערת הרגשות נזכרתי שאני מכיר מאמן מצוין, אלברט פונגין, שמאמן את ניקי פאלי, שיאן ישראל לנוער וסגן אלוף עולם לנוער ואת מעין שחף, שיאנית ישראל".

"התחלנו לעבוד יחד ומהרגע הראשון הרגשתי שאני ברמה אחרת. הוא מקושר למאמנים בכירים בעולם, עובד בפתיחות ואין לו ספקות לגבי השיטה שלו, שהוכיחה את עצמה במקצוע".

"אני כבר שבע שנים בענף ובכל השנים, בכל התחרויות של אליפות ישראל זכיתי במקום השני. הפעם סיימתי את התחרות עם היד על העליונה וזו הקלה מטורפת, ממש שמחתי שזה סוף סוף קורה. זו גם עוד הוכחה לבחירה הנכונה שביצעתי במאמן שלי, אלברט הוא ווינר", מציין ליברמן בסיפוק.

היעד הבא: אולימפיאדת טוקיו

אבל לא רק המאמן הוא ווינר. התשוקה של ליברמן לנצח את עצמו ולהשתפר, מובילה אותו במסלול המקצועי הייחודי הזה כבר שנים רבות. המאבק האמתי מתנהל כמו תמיד, ביום יום, בצורך לשמור על תזונה נכונה, באימונים המרובים ובהשקעה הגדולה, כספית ונפשית.

"אני מתאמן מדי יום. האימונים משתנים בהתאם לתכנית סדורה בין אימוני כוח, קפיצות, ספרינטים, חיזוקים כללים, מתיחות, עבודה על כף הרגל והבטן", הוא מפרט. "ארבעה ימים בשבוע אני מתאמן פעמיים ביום, ופעמיים בשבוע אני מתאמן אימון אחד בלבד".

מהו היעד הבא שלך?

הניצחון באליפות ישראל היה כרטיס הכניסה שלי לנבחרת ישראל. בעוד שבועיים תתמודד הנבחרת באליפות אירופה קבוצתית בקרואטיה. יש נציג אחד לכל מקצוע והתוצאה של כל אתלט מקנה ניקוד קבוצתי. המטרה של ישראל בתחרות הקרובה היא לשמור על הדרג הנוכחי שלה, דרג 3 מתוך 4. מטרת העל היא כמובן אולימפיאדת טוקיו בקיץ הבא, יולי 2020. יש לי כעת שנה להתאמן לאולימפיאדה".

מהם הסיכויים שלך להעפיל לאולימפיאדה?

"השיא האישי שלי הוא 2.22 מטרים. כדי להיכנס לאולימפיאדה אני צריך לעבור במוקדמות רף תחתון של 2.30 מטרים. אני מאמין שבשנה של עבודה יש לי סיכוי סביר לסגור את הפער ולהגיע לשם. הפוטנציאל שלי לא קרוב למיצוי. יש לי נתונים טובים, הגובה שלי הוא קלאסי לאתלטים מובילים בענף הזה והעבודה עם המאמן החדש פותחת לי אופקים חדשים".  

"לא מתמקד ב'אכלו לי שתו לי'"

בין אימון אחד למשנהו, עוסק ליברמן במספר דברים נוספים, הוא סטודנט לאימון גופני במכללת ויינגייט, עובד לפרנסתו בחברת אחזקת מבנים כדי לממן את הפעילות שלו וגם מתנדב פעם בשבוע בנתניה עם נוער בסיכון.

אתה גם עובד? האם אין לך הכנסות מהמקצוע שלך כאתלט?

"ההוצאות הן מרובות, ציוד ייעודי, נסיעות לאימונים, טיסות לחו"ל, פסיכולוג ספורט, פיסיותרפיה, מדרסים וכמובן הוצאות מחיה כמו שיש לכולם. אני זוכה לתמיכה חודשית קלה מאגודת הספורט שלי, אתלטי לידר ירושלים, וכשהתגוררתי בנתניה, קיבלתי מהעירייה מלגה שנתית.

"בעיריית נתניה נהוג להוקיר ולעודד את הספורטאים המצטיינים במתן מלגה שנתית ותמיכה במעטפת של אותם הספורטאים. כמובן הכל על פי קריטריונים ברורים. עזרה זו במהלך השנים תרמה רבות לי ולספורטאים אחרים. הציפייה שלי היא שחריש תרצה להיות חלק מהצלחת תושביה בתחומי הצטיינות כאלה ואחרים ובכך תעניק ערך מוסף למקום בו הספורטאים חיים".

ולמרות התמיכה, לא קשה לך?

"אני משתדל ליהנות מהדברים שאני זוכה בהם וללמוד מדברים שקשה לי איתם. מקשיים ומכשולים אפשר רק ללמוד ולהתפתח, הן כספורטאי והן כאדם. אני לא מתמקד ב'אכלו לי שתו לי'".

אז מה לדעתך הוא סוד ההצלחה?

"אני מאוד אוהב את מה שאני עושה. המשפחה שלי בלחץ שאני קופץ בתחרויות, אבל אני נהנה. אני מתאמן 12 חודשים בשביל תחרות אחת בה אני צריך להראות את הביצועים. זה ה'מאני טיים'".

"אני מסתכל על החיים בצורה חיובית ומאמין שאדם יוצר את הסיבה שבשבילה הוא קם בבוקר. הגעתי לתחום המיוחד הזה אחרי עשר שנים של משחק כדורסל מהן שנתיים בפנימיית וינגייט של איגוד הכדורסל. אחרי שנה בה התאמנתי גם באתלטיקה וגם בכדורסל ודילגתי בין שני העולמות הבנתי איפה הפוטנציאל האמתי שלי נמצא. רציתי לעשות משהו מיוחד, לא לחמם ספסל ולא להסתפק בבינוניות. בזכות הקפיצה לגובה אני חי חיים מיוחדים וזו השורה התחתונה".