טור אישי: מחשבות על המרחב החדש

בתמונה: גינת משחקים ציבורית בהקמה בחריש

לפני כמה ימים נסענו לשבת, אל המקום שבו גרנו לפני המעבר לחריש. יש שם הרבה מרחב ומקום לרוץ ולהסתובב. חוויה שונה מהחוויה שיש לנו כאן, שברגע שאנחנו יוצאים מהבניין, יש כבישים, ומסוכן. וצריך להשגיח.

הקטן שלנו בן שנתיים וחצי, ובמהלך הזמן שהיינו שם, 24 שעות, הוא התרגל מחדש למה שהיה עד לפני כמה חודשים המרחב שלו. יחד עם שאר הילדים שהיו בשכנותינו, הם היו רצים ומטפסים ומשתוללים. הרבה מרחב נטול מכוניות ומלא בדשא ועצים.

ארבעה חודשים זאת תקופה ארוכה בשביל ילד בגיל הזה. לכן כשהגענו לביקור הוא לא זכר איפה גרנו, למרות שהיה נראה באופן ברור שמשהו מאוד מוכר לו גם אם הוא לא בדיוק יודע מה, והיתה לו שבת שלמה להסתגל למרחב השונה מהמרחב שיש לנו כאן בחריש.

בשבת אחרי הצהריים, ישבתי עם הילדים בחוץ. הקטן רץ הלוך ושוב. אלי ושוב עד קצה המגרש וחוזר חלילה. בכל פעם שהוא התקרב אלי חזרה, הוא צעק "אמא, תראי, אני רץ…".

חוויית המרחב הפתוח והחופשי הפכה לזמן קצר שוב להיות החוויה שלו. חוויה מאוד שונה ממה שכאן בחריש, שהוא הרבה בבית וצפוף לו קצת, ובשביל לקבל מרחב צריך ללכת במיוחד לגינה, ובדרך למעון אני עוצרת אותו כל הזמן כדי שלא ירוץ לכביש.

את הגדולים עקרנו מבתי הספר שהם היו בהם, וכפינו עליהם לאמץ שוב את השריר של ההסתגלות, וההתחברות לאנשים חדשים. בית הספר כאן חדש וסובל מכאבי גדילה וקשיי זהות, וזה חלק מהותי מכך שבאנו לפה.

יש ימים שאני רואה בהם כעס וצער על המעשים שאני והאיש שלי בחרנו לעשות, בלי לאפשר להם לבחור. זה מראה לא קל. זאת התמודדות לא פשוטה שהייתי רוצה לדלג מעליה. לא להיות במקום שבו העיניים של הילדים שלי מספרות לי איך זה לחוש כאב וצער, ואולי גם חוסר אונים בגללי.

אם אני חושבת על עצמי בגילאים השונים של ילדי, אני זוכרת כל מיני דברים שלי היו ולהם כרגע אין. הם לא הולכים לבני עקיבא, כי כרגע עוד אין כאן ומה שמצער בכל זה, הוא שילד יהיה בגיל 9, או 11, או 14 רק פעם אחת בחייו. יש דברים שאפשר לתקן ולפצות, ויש גם דברים שלא. על מה שלא עלית בתחנה הנכונה, לא תוכל יותר לעלות.

את כל זה אני כותבת, כי אנחנו מאוד עסוקים ברצון שהילדים שלנו לא ישלמו מחיר על הבחירות שלנו. אני חושבת שזאת סוג של פנטזיה שכל הורה צריך להחזיק כדי להישאר שפוי. אבל האמת היא שהילדים משלמים תמיד את המחיר על ההחלטות של ההורים. זה היה ככה תמיד ותמיד יהיה.

היה לי רגע שבו נשברה הפנטזיה הזאת, ובאופן מפתיע חשתי הקלה גדולה. כי הפסקתי לנסות להשיג מטרה שהיא בלתי מושגת, ואז התפנה מקום לראות איפה המחיר סביר בעיני ואיפה לא, ואם לא אז מה עושים. מקום לראות איך אני מתווכת את המציאות ולא הופכת את עצמי או את ילדי לקרבן שלה, אלא למי שבוחרים לחיות בתוכה עם כל הקשיים שיבואו. מצאתי את עצמי מברכת את הגל במקום להילחם בו.