טור אישי: אגדת חריש

בקבוצת הווטסאפ של קבוצת הרכישה שבה קנינו דירה, היתה לפני כמה ימים התכתבות מוזרה. כשדובר על סיום הפרוייקט וכניסה לדירות, התברר שכל אחד שמע משהו אחר. וכולם לחוצים, כי יולי אוגוסט מתקרב, ואם לא ניכנס אז, ייסגר חלון הזדמנויות של שנה שלמה.

הילדים שלנו רשומים למוסדות חינוך בחריש, ואמורים להתחיל ללמוד בהם החל מספטמבר. אנחנו אמורים לפנות בקיץ את הדירה שבה אנו מתגוררים, אולם אם טופס 4 המיוחל לא יגיע עד סוף החופש, ניקלע למצב לא פשוט. לאן נעביר את כל רכושנו, ואיך נפתח את שנת הלימודים?

כשראיתי את ההתכתבות הזאת בקבוצה, חשבתי כמה האי וודאות המותחת הזאת משחקת עכשיו תפקיד חשוב בחיים שלנו. אנחנו יושבים בבית ומתכננים שתי תכניות. אם כן, ואם לא – אם ניכנס בקיץ, ואם ניאלץ למצוא פתרון אחר. כל זה עוד לפני שחשבנו על כך שאנחנו לא יודעים כלום על בית הספר והגנים, לא יודעים מי המנהלת, המורה, הגננת, כמה זמן זה ללכת או ליסוע? כל הדברים האלה שבדרך כלל קל לראות ולהירגע לא קיימים עדיין. אז אנחנו פשוט מקווים שיהיה בסדר.

לא הכל תלוי בנו, ולא אנחנו אלה שצריכים לגמור לבנות, או נותנים טופס 4. מצבים של חוסר שליטה הם מצבים מסובכים, שבמשך החיים אנחנו משתדלים להמנע מהם ככל הניתן, ועכשיו הם איתנו בגדול, כל יום שעובר מגדיל את השאלה האם אכן נזכה לשבת בחריש בקיץ הזה?

בהמשך לשאלות הפרטיות שלנו מתקיים פן נוסף של התמודדות, הפן של ההגעה למקום שהוא חצי אפוי. שלא הכל עוד יהיה פתוח ומוכן לקראתנו, גם אם נעשה מאמץ אדיר שהעיר תהיה כמה שיותר מוכנה. כשחשבתי על חריש, לרגע היא נראתה לי כמו עיר שמאגדת בתוכה המון אי וודאות. האם נבוא לגור? יהיה חדר כושר? תהיה שכנות טובה? עצי פרי, קיימות, מיחזור, רכבת, אחלה בית כנסת עם תפילה שתתחיל בתשע בשבת בבוקר, בית ספר מעורב, בית ספר ממש לא מעורב ועוד ועוד.

אנחנו יחד עם עוד המון אחרים שמים הרבה תקוות על מה שיהיה. כל אחד מאיתנו רוצה את מה שחשוב לו. העובדה שהעיר עוד רק מתחילה לצמוח, מאפשרת המון חלומות עליה. פוטנציאל גדול, אך לצידו הרבה שאלות על המימוש. איך בסוף כל הרצונות והמאוויים נארגים למרקם אנושי גדול שהוא גדול מסף כל חלקיו? איך בתים ורחובות הופכים למקום שיש לו אווירה וסגנון ייחודי?

כל השאלות הללו מעוררות חששות, אבל גם תחושה של התרגשות מן היכולת להיות שותפים לתהליך יצירה גדול ומיוחד.

וצריך כנראה לראות שהארמון שלנו יפה גם כשהוא לא מושלם עדיין, ולהצליח להביט במעלה ההר התלול שיש בו לפעמים אכזבות, דחיות וקושי, ולהיות מסוגלים לחיות עם כל אלה, לפחות בתקופה הקרובה.

ומה קרה בסוף הסיפור? לא יודעת. אולי נסיכה שעברה במקום שבתה את ליבו של המלך עד שהוא החליט להתחתן איתה מיד, ולהביאה אל הארמון כמו שהוא, ואולי משהו אחר, זה פשוט עוד לא קרה…

לטורים קודמים בסדרה:

על מרחק והיפרדות – 27 מאי 2016

עוד מעט יהיו כאן חיים – 6 מאי 2016