המוזיקאיות מרחוב שוהם: "נגינה בפסנתר היא לא תחביב"

השגרה בבית משפחת פרידמן כוללת אימוני נגינה יומיים, שיעורים פרטיים, תחרויות בינלאומיות יוקרתיות והשגחה צמודה במשרה מלאה של אם המשפחה על בנותיה, אביגיל, תהילה ויעל. ככה מטפחים כשרונות

אם תעברו ברחוב שוהם בשעות אחר הצוהריים תוכלו לשמוע צלילי פסנתר הבוקעים מדי יום מאחת הדירות במתחם ותאזינו ליצירות של גדולי המלחינים הקלאסיים. על המוזיקה שמלווה את דיירי השכונה אחראיות שלוש האחיות לבית משפחת פרידמן.

בשבוע שעבר זכתה אחת מהן, תהילה-רבקה, בת העשר, במקום הראשון בתחרות "פסנתר לתמיד", תחרות ארצית לפסנתרנים צעירים שנערכה באשדוד. אחותה התאומה, יעל-אלישבע זכתה במקום השני.

השתיים ממשיכות את המסורת שהתוותה אחותן הגדולה, אביגיל-ברוריה בת ה-13. לפני שלוש שנים הבכורה לבית פרידמן קטפה גם היא את המקום הראשון בתחרות המקצועית הראשונה בה השתתפה. אביגיל הפתיעה את משתתפי התחרות ושופטיה בכישרון המוזיקלי שגילתה כמו גם בזמן הקצר בלבד בו היא עוסקת בתחום.

מאחורי האחיות עומד זוג הורים לא שגרתי במחוזותינו. יעקב ואליאנה פרידמן. בני הזוג הכירו בסין, התגיירו ועברו להתגורר באוהיו. בנותיהן, ילידות ארה"ב, זכו לחינוך יהודי אורתודוכסי והמשפחה עלתה לארץ בשנת 2015 כדי למצוא מסגרת חינוכית מתאימה לילדות ברוח היהדות.

בני הזוג בחרו בתהליך הגיור את שמם הפרטי ושם המשפחה."פרידמן באידיש זה איש של שלום", מסביר יעקב ומנמק את הבחירה: "חיפשתי תשובות כל חיי וחשתי תסכול וחוסר סיפוק מהעולם שראיתי וחוויתי סביבי. כשמצאתי את אלוהים ואת הדרך בה אלוהים רוצה שנחיה כדי להפוך את העולם למקום טוב יותר, כבר לא חשתי את המתח בתוכי שהיה בעבר. מצאתי חלק מהתשובות, הגעתי למקום של שקט בתוכי", מסביר יעקב.

משטר אימונים קפדני

לפני שנה וחצי עברה המשפחה להתגורר בחריש. יעקב מבקר מדי פעם בבית הכנסת "לב חריש" ואוהב להצטרף למניין התימני. "אני אוהב את השירה שלהם", הוא מסביר בחיוך ביישני.

אביגיל-ברוריה (13) לומדת ב'אולפנת חריש' ואילו אחיותיה הצעירות, יעל-אלישבע ותהילה-רבקה תאומות בנות 10, הן תלמידות כיתות ה' בבית הספר 'כנפי רוח'.  הן משלבות בהצלחה לימודים והשקעה מרובה בדרך הקריירה המוזיקלית שהתוותה להם אמן, אליאנה.

פעמיים בשבוע כל המשפחה נוסעת יחד לרעננה ללמוד שיעורי נגינה אצל המורה טניה, מורשה מטעם הקונסרבטוריון של תל אביב. הם מבלים 45 דקות נסיעה לכל כיוון וכל בת מקבלת שיעור שנמשך 60 דקות בסטודיו של המורה, שמתגוררת קרוב יותר לחריש ופוטרת אותם מהצורך לנסוע לתל אביב.

מעבר לשני השיעורים השבועיים, כל אחת מהן מתרגלת בבית נגינה של שעה עד שעה וחצי ביום, כל יום. "לפעמים קצת יותר, אבל זה ממש לא קבוע", מסבירה אביגיל ומוסיפה: "צריך זמן מסוים כדי שהחומר ייקלט וישב טוב. עם 15 דקות ביום – זה לא יעבוד".

על משטר האימונים מפקחת אמא אליאנה במשרה מלאה.

מדוע כיוונת אותם לכיוון הזה?

"עבורי מוזיקה היא ריפוי. היא מעודדת אנשים ונותנת אנרגיה טובה. רציתי שמההתחלה תהיה להן כניסה לעולם היפה הזה. התחלתי עם אביגיל כשהיתה צעירה במעין חוג לקטנטנים. זה התחיל להיות רציני יותר כשהיא עברה לנגן בקונסרבטוריון בגיל 8. היא זכתה בתחרות הראשונה בגיל 10 והפתיעה כיוון שהיא ניגנה זמן קצר בלבד, אבל כבר היה ברור שיש לה כישרון. התאומות התחילו בגיל 7 והן מנגנות כבר שלוש שנים".

אביגיל נבחרה כאחת מהמוזיקאיות המוכשרות לתוכנית הלאומית למחוננים בירושלים מטעם משרד החינוך, "תוכנית שקשה להתקבל אליה" מספרת אליאנה. בגיל 11, בעקבות זכייתה במקום הראשון בתחרות הפסנתר באשדוד, היא ניגנה עם התזמורת הסימפונית של אשדוד, קיבלה תעודת הוקרה מקרן התרבות אמריקה ישראל (קרן שרת) ואף זכתה לנגן באולם המופעים אלברט הול, בלונדון.. "בפסח שנה שעברה נסענו ללונדון. אביגיל נבחרה להשתתף בקונצרט של מוזיקאים ישראלים צעירים שהתקיים באולם המופעים הידוע בבירת אנגליה. זו היתה חוויה מאוד מיוחדת", מציינת אליאנה ומוסיפה בסיפוק כי מבחינות רבות אביגיל מתווה את הדרך לאחיותיה הצעירות ממנה.

שלושתן מקפידות על שגרת אימונים, וחוות עליות ומורדות, הצלחות וכישלונות. חוויות שאינן פשוטות לעיכול גם למבוגרים שבינינו, אבל נראה כי השלוש מתמודדות בבגרות שאינה אופיינית לגילן.

"השתתפתי בתחרות באשדוד גם השנה אבל לא קיבלתי פרס", מסבירה אביגיל. "לא הרגשתי מבואסת. אין על מה להתבאס בעיקרון. אני מנגנת כי אני אוהבת לנגן".

גם יעל שזכתה "רק" במקום השני בתחרות באשדוד מציינת: "טעיתי בנגינה, אז אני לא אמורה לקבל מקום ראשון".

כעסת על עצמך?

"אם לא זכיתי, אני לא צריכה לכעוס. אמרתי לעצמי שאני רוצה להשתפר", משיבה יעל. להבדיל, תהילה, שקטפה את הפרס הראשון, מסבירה כי פעם היא זוכה ופעם אחותה, ומציינת שהזכייה שימחה אותה, אבל המעמד לא מרגש כל כך בהשוואה לתחרות בינלאומיות יוקרתיות.

השלוש מתאמנות כעת לקראת Scherzo International piano competition תחרות יוקרתית נחשבת והמסלול לעתיד ברור למדי, לפחות לבכורה מביניהן.

"עבורי הנגינה בפסנתר היא לא תחביב- זו מתנת חיים, זו המטרה של החיים שלי לפתח קריירה כפסנתרנית. ההורים אמנם הציבו לי את הדרך בהתחלה, אבל גם אני בחרתי בזה כי אני אוהבת את זה".

גם תהילה ויעל מאשרות שמטרת חייהן בשלב זה היא להפוך את הנגינה בפסנתר לייעוד. "אמא שלי בחרה ואני המשכתי", אומרת תהילה.

"ילדים הם ילדים, הן אוהבות את הפסנתר, רוצות ללמוד, אבל תמיד אני יושבת איתן, מזכירה להם שהמשימה שלהם היא לסיים את הדף הזה והזה…

"זו דרך לא פשוטה עבור ילדים, אלא מתסכלת וקשה שעלולה לגרום להם דכדוך ואכזבה", מסבירה אליאנה. "אני תמיד אומרת להן בואו ננסה להבין מה הבעיה, ננסה להירגע ואז למצוא את הדרך הנכונה לפתרון, אחרת זה לא יעבוד".

אני עובדת איתן צעד אחר צעד על החוזקות שלהן ועל היכולת שלהן לנווט את דרכן בעולם, לא רק במוזיקה".

"בלי אמא לא הייתי מצליחה עד עכשיו, היא ממש עזרה לי", מסכמת אביגיל במשפט את ההשקעה המרובה של אמה שניכר בכל תחום ותחום, החל מבחירת התלבושות, המשך במעקב אחרי ההתקדמות בלימודים העיוניים בבית הספר ובאימוני הפסנתר וכלה בבדיקת הציפורניים.

אליאנה מסכימה כי ההשקעה המרובה לא מותירה לבנותיה זמן רב לפגישה עם חברות או טיפוח תחביבים אחרים. גם היא ובעלה עסוקים מדי מכדי לפתח קשרי חברות קרובים עם שכנים ומכרים בעיר, אבל ההשקעה הגדולה של הזמן, הכסף והמאמץ נועדה להבטיח את עתיד בנותיה. "הבנות שלי יהיו חופשיות לבחור את דרכן כשהן יגיעו לגיל 18 ויהיו בוגרות מספיק כדי להחליט אם הן רוצות להיות פסנתרניות או לבחור בדרך אחרת. הן יזכו בתמיכה שלנו בכל החלטה שהן יקבלו. אבל כרגע, עד שהן יהיו בוגרות, אני רוצה כאמא לשמור עבורן על כל האפשרויות פתוחות ודורשת מהן לעשות את המאמץ שכרוך באימוני הנגינה. בשבילן, אני מאחלת להן להישאר בתחום הזה".