בית זמני-קבוע: סיפורן של שתי משפחות מפונים שהגיעו לחריש
בחצי השנה האחרונה מאות תושבים מפונים מצאו בחריש מקלט זמני. חלקם השתקעו בעיר ואחרים, מחכים לרגע בו יוכלו לחזור לביתם בבטחה. סיפורן האישי של שקד פורת ורעות אלפיה ממחיש את הקושי הייחודי עימן מתמודדות המשפחות כבר 25 שבועות
שקד פורת (27) מכפר יובל, וזוהר פפר (30) מקריית שמונה עברו לפני חודש לחריש. שקד היא מורה ליוגה במקצועה ולימדה במכללת תל חי. "הצפון הוא מקום מדהים. שנינו התאהבנו בו וראינו את החיים שלנו שם, אבל המלחמה שינתה את הכול".
"ב-7 באוקטובר די מהר הבנו שהמצב שונה ממה שהכרנו בעבר. היתה הרגשה של פחד וחוסר ודאות. גודל הזוועה התחיל רק להתגלות. בהמשך הבנתי ששני חברים שלי שהיו בנובה נפגעו, גיא אילוז ואלמוג סרוסי. הראשון נרצח בשבי והשני, מוגדר כחטוף".
"ב-8 לאוקטובר הבנו שלא כדאי לקחת את הסיכון ולהישאר בישוב שמרוחק 300 מטרים מהגבול. ארזנו קצת בגדים ונסענו להורים שלי ברעננה, זו היתה הפעם הראשונה שזוהר הכיר את המשפחה שלי, כי רק התחלנו לצאת. לא תיארנו לעצמנו שזה הולך לקחת כל כך הרבה זמן, עוד לא הבנו את גודל האירוע".
חמש דירות בחמישה חודשים
אחרי שלושה שבועות בבית ההורים החלה שקד לחפש פתרון אחר: "התחילה תקופה של טלטלות ומעברי דירה. עברנו חמש דירות בחמישה חודשים, זה מאוד-מאוד קשה. לא ידענו כמה זמן זה ימשך והאם אנחנו צריכים לחפש פתרון לטווח ארוך. הייתה לנו תקווה שנוכל לחזור הביתה.
"זה היה השלב, שבו עם ישראל היפה יצא החוצה. הרגשנו שרואים אותנו, שדואגים לנו, אני מדברת בעיקר על אזרחים, שעשו עבורנו דברים מדהימים כמו לתת לנו לגור חודש וחצי בדירה בתל אביב בלי לשלם שכירות".
אין כוחות להתחלה חדשה
לחריש הם הגיעו בלי הכרות מוקדמת עם העיר או עם תושביה. "רצינו להצפין מהמרכז וגם חיפשנו כמה דברים שחשובים לנו, שיש אותם פה, שזה טבע וירוק בעיניים. אנחנו גרים ברחוב רעות בשכונת בצוותא ויש לנו נוף מדהים מהמרפסת שלא יכולתי לדמיין או לבקש".
הגעתם לחריש בידיעה שאתם הולכים לשכור דירה לטווח ארוך?
"אני אדבר בשם עצמי, המצב הנפשי שלי אחרי 5 מעברי דירה כבר לא היה כל כך טוב. כל מה שעניין אותי זה רק בית, כי לא הייתי מוכנה, ולא היו לי שום כוחות, למעבר נוסף או להתחלה חדשה. אז חתמנו על חוזה לשנה".
הופתענו לטובה מהקהילה
"לא שמענו הרבה על חריש אבל הופתענו לטובה מהקהילה. כל אינטראקציה שהייתה לנו פה הייתה מאוד נעימה, באו לקראתנו, פתחו את הלב. היינו צריכים לרהט את הדירה מאפס, ומסרו לנו דברים ממש טובים ואיכותיים, כולל מכונת כביסה חדשה ומיטה זוגית במצב ממש טוב.
"בעל הדירה עשה לנו הנחה מבלי שביקשנו, והמתווכת, לא לקחה מאיתנו כסף. אני באופן אישי לא מתחברת לבנייה המודרנית ולצפיפות של הבניינים, אבל מאוד התרשמנו מהנופים ומהאפשרות לצאת ולטייל ביער".
גם מבחינה מסחרית, שקד מתרשמת לטובה: "יש חנויות וסופרים, יש כל חנות שאת רוצה ואפשר לצאת ולאכול בחוץ, אז מהבחינה הזו זה הרבה יותר יחסית למה שאנחנו מכירים. זו עלייה מבחינה מסוימת. אצלנו לא היה אפילו טייק-אווי".
לעבוד, לזכות בנחת
לראשונה מזה חצי שנה שקד עושה את צעדיה הראשונים בחזרה לעולם העבודה: "אני משתלבת כמורה ליוגה בסטודיו שנפתח ממש כעת בדרך ארץ, ומהרגע הראשון שדרכתי שם הרגשתי מאוד נעים. לפעמים יודעים מה המקום שלך ואיזה לא מתאים לך, ממש מהר".
"אני מתחילה פה ממש מאפס, בונה את עצמי מחדש. זוהר המשיך לעבוד כל התקופה אבל לי לא היתה הכנסה ומאוד הפתיע אותי, כי אנחנו רגילים להתאכזב מהמדינה, שקיבלתי את המענקים מהר. זה היה מאוד משמעותי, כי עברתי ממצב של פרנסה ועבודה לכלום, במובן הזה הרגשתי שכן דואגים לי".
מהן התוכניות הקרובות? מתכננת לחזור לצפון בסיום המלחמה?
"זאת שאלה טובה. הייתי רוצה לחזור מאוד מאוד, זה הבית מבחינתי. אבל ברור לי שהצפון כבר לא יהיה אותו דבר, ואני מעריכה שמספר האנשים שיגורו שם יהיה נמוך משמעותית, ובמצב הזה, לא הייתי רוצה לחזור לשם. צריכים להיות שם חיים בשביל שאני אחזור.
"התוכניות שלי לתקופה הקרובה הן פשוטות, לעבוד, לעשות את מה שאני הכי אוהבת, ללמד יוגה. זה מה שמעניין אותי וזה מה שבשבילו אני קמה בבוקר. אני אשמח גם להתערבב בעיר מבחינה חברתית, להכיר אנשים וליהנות מהטבע. אני בסך הכול רוצה שתהיה לנו נחת. היינו הרבה חודשים בלי, אז זה מה שבעיקר הייתי רוצה עכשיו".
בגרויות במקלט
רעות אלפיה (41) יחד עם בעלה שגיא וילדיהם, אבינועם (14) יעלי (11.5) נעמי (9), כרמל (7.5) עמיחי (5) הגיעו לחריש יומיים לאחר פרוץ המלחמה, "להתאוורר קצת אצל האחים הצעירים שלי שגרים בחריש". הם לא תיארו לעצמם, שחצי שנה אחרי, הם עדיין יהיו כאן.
רעות, נולדה בקריית שמונה, התגוררה בה עד גיל 18, וחזרה אליה שוב לפני עשור. היא יועצת חינוכית ומטפלת NLP שיצאה לחל"ת ומרכזת את מאמציה בשמירה על רווחתם הנפשית של ילדיה, שחוו טלטלה עם העקירה מהבית.
"ב-7 באוקטובר אחי אלידע בומש, תושב חריש, התארח אצלנו בחג. הוא היה הראשון שסיפר לי שיש בלאגן עם מחבלים ומלחמה, עם אנשים שמתחבאים בממ"ד ואף אחד לא בא להציל אותם. זה נשמע לי כמו סרט, לא מחובר למציאות.
"חוץ מאלידע יש לי אח נוסף בחריש, עמנואל, שניהם הציעו לנו לבוא אליהם וזה מה שעשינו. ארזנו טרולי אחד למשפחה של 7 נפשות ויצאנו. הייתי בטוחה שאנחנו חוזרים תוך מספר ימים.
"בתור ילדה חוויתי אינספור נפילות של קטיושות, אותנו אף פעם לא פינו. אפילו את הבגרויות שלי עשיתי מתוך המקלט".
בית מאומץ בחריש
די מהר בני הזוג אלפיה החליטו לשכור דירה זמנית בעיר, לשבועיים בלבד. "בעל הדירה ביקש מאיתנו להתחייב עד סוף דצמבר, הייתי בטוחה שאנחנו זורקים כסף לפח, אבל התחייבנו רק בשביל השקט שזה יקנה לנו. קנינו מזרונים, שישיית מים ונייר טואלט וכך נכנסנו לגור בדירה ריקה".
מרגע חתימה החוזה ועד היום הספיקה רעות לבקר פעם אחת בלבד בבית המפנק שהשאירה מאחור. "נוסעים מהר, אורזים מהר, ומתמודדים עם הפחד שיפול עלייך טיל. היה לי קשה מאוד להיות שם, ממש התפרקתי מזה".
את עיקר המאמץ השקיעה רעות בהפיכת "הבית המאומץ בחריש", כפי שהגדיר בנה הצעיר, לבית חם ותומך. "שילבנו את הילדים לאט לאט במסגרות החינוך בעיר. הם לא מכירים אף אחד, אז זה מאוד קשה להם. הם גם מפוזרים במספר מוסדות בעיר, בגן הממלכתי-דתי, בי"ס שבילי בצוותא, כנפי רוח בנות והישיבה התיכונית. אנשי החינוך פה, הם כולם עם כוונות טובות, אבל המסגרות הדתיות שונות מאוד ממה שאנחנו מכירים. הילדים מקסימים ומתאמצים לקלוט אותם ולהקל עליהם".
גן עדן לילדים
משפחת אלפיה מתגוררת ברחוב כלנית בשכונת הפרחים. "בניינים יפים, אנשים טובים". אם כי המעבר ממגורים מבית פרטי עם חצר עצי פרי גדולה לדירה בבניין עם מרפסת – לא היה קל. "חיפשנו דירת גן בחריש, אבל גם פה היתה תחושת פחד והזהירו אותנו שדירות גן הן פחות בטוחות, אז עלינו לגובה".
אט אט גם הדירה "המאומצת" בחריש מקבלת צורה קבועה יותר, אם כי קשה לרעות להודות בכך. "אחרי שלושה חודשים עם שולחן מתקפל וכסאות פלסטיק הבנו שצריך שולחן שיספיק לכולנו – אז קנינו. הבנו שאין ברירה וקנינו גם ארונות בגדים. בכל פעם מוסיפים ציוד, אבל זה לא בהכרח תורם לתחושת בית".
הגעגועים לטבע היפהפה בקריית שמונה, לנחלים זורמים ולפינות חמד, מתגברים לאחרונה. "פה יש חלקי טבע בתוך העיר והמון-המון מדרכות. אצלנו הבתים נכנסים לתוך הטבע. התחושה היא שונה".
ציון לטובה מקבלות גינות השעשועים בעיר: "גינות המשחקים בחריש מדהימות. גן עדן מדהים לילדים. ההיצע והכמות באמת מדהימים. זה אחד הדברים שיחסרו לנו בקריית שמונה".
תחושת הביחד של המשפחה
בחודשים שחלפו אחות נוספת של רעות עברה להתגורר בחריש. "מאוד חשוב לנו ה"ביחד", המשפחה קיבלה משמעות נוספת בתקופת המלחמה, וגם ההורים שלנו, שיש להם כרגע 4 ילדים בחריש מרבים לבקר כאן", משתפת רעות. עם זאת היא מודה, כי מבחינה חברתית היא לא מתערה בקהילה. "אני מודה שלא עשיתי מאמצים להתערות. התחושה שלנו היא זמנית, מחכים לרגע שנוכל לחזור הביתה".
"כרגע, קצת קשה כי אני מרגישה שלא מספיק סופרים את הצפון. שהמצב לא באמת בוער למישהו. נכון שהמצב שלנו לא קריטי, בטח לא בהשוואה לחטופים, אבל כמה אפשר להמשיך כך? לא האמנו שנחגוג את חנוכה מחוץ לבית ועוד מעט כבר פסח. יש לנו בת מצווה לתכנן ואין לנו מושג איפה נהיה. השבוע קיבלתי 5 התראות לאזעקות בקריית שמונה, ונהרג אדם שאני מכירה את משפחתו".
"אני רוצה להאמין שכל הטרלול הזה לא יהיה לחינם, לקוות שהקדוש ברוך הוא מתכנן לנו תוכנית טובה, שאנחנו לא יכולים לדמיין כרגע, כי רציונלית, אני לא מוצאת דרך לפתור את המצב. אני מקווה שכמו שלא האמנו בשמחת תורה שנצא לדרך מתעתעת וקשה, כך באותה מידה, יכול לקרות מצב הפוך ומפתיע לטובה".
"אני מודה לאל שכולם בריאים, למדתי לשחרר את הדברים הפחות חשובים ולמדתי לקבל עזרה. יש שרירים של חוזק ואמונה שפיתחנו בחצי השנה האחרונה שלא ידעתי שהם קיימים בכלל. אני לא יודעת אם תחושת הביטחון יכולה לחזור, כי האמון שלנו נשבר, אבל אני מסרבת להאמין שלא נוכל לחזור הביתה, כי אם זה המצב, אז בואו נסגור את המדינה. אם אי אפשר לגור בקריית שמונה, אי אפשר לגור בשום מקום בארץ".
לקריאה נוספת: משפחות מפונים בחריש: "כל הזמן דופקים לנו בדלת ושואלים מה אנחנו צריכים"
