בוחרים מחדש בחריש: סיפורן של משפחות שעזבו וחזרו
משפחת פלומבו תכננה להשתקע בגוואטמלה הרחוקה ולאחר מסע משפחתי מיוחד ומעצים, הבינה שחריש היא המקום הטוב ביותר עבורה. עדי ודגן שאול הגיעו לחריש לפני 5 שנים. ביולי האחרון הם עזבו את העיר אך כעבור שנה חזרו לכאן. ליאון ניסנוב גדל בחריש הוותיקה ובחר לגור בחריש החדשה כאדם בוגר. "גם ללא הקסם שהיה פה בעבר, אני מאמין מאוד בחריש"
על פי הערכות בחריש מתגוררים כעת כ-40 אלף תושבים, רובם המוחלט הם תושבים חדשים שהגיעו לעיר, שמצטיינת בהגירה חיובית, כך על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. עם זאת, מטבע הדברים ישנם גם תושבים שעוזבים את העיר ויש שבוחרים לחזור אליה, בפעם השנייה.
"אם חוזרים לישראל זה רק לחריש"
ג'ולי ואודי פלומבו הגיעו לחריש עם ילדיהם ב-2018 במחשבה להתחיל חיים חדשים בעיר חדשה, רחוקה מהכרך הסואן, תל אביב, אליו היו רגילים: "בחרנו לעבור לחריש במטרה לשפר את איכות החיים ולהיות חלק מקהילה. המעבר היה מוצלח והיה לנו טוב בחריש, אך אז הגיעה הקורונה", נזכרת ג'ולי.
משבר הקורונה סיפק למשפחות פלומבו חלון הזדמנויות לצאת לטיול משפחתי עליו חלמו. הם מכרו את כלי הרכב והרהיטים, עזבו את הדירה השכורה בחריש והמריאו למקסיקו.
וכך, בזמן שבתושבי ישראל שהו בסגרים עקב התחלואה המתפשטת, ומסגרות החינוך כמעט ולא פעלו, טיילו בני המשפחה בדרום אמריקה וצברו חוויות חדשות במקסיקו וגוואטמלה. בני ביקרו באתרים עם נופים עוצרי נשימה והתגוררו בבתי מלון ובתי דירות, לעיתים ללא עלות ועל בסיס שיתופי פעולה ובתמורה לעבודות נגרות שביצע אודי עבור המקומיים. ג'ולי מצידה, המשיכה בעבודתה בתחום הבריאות המשלימה-אונליין ומדי פעם העניקה למקומיים, טיפולי מגע גוף נפש.
"היינו במציאות אחרת לחלוטין והילדים לא פספסו כלום כי בארץ כמעט ולא היו לימודים באותה התקופה", היא משתפת.
כשחזרו ארצה שכרו שוב בני המשפחה דירה בחריש, אך שם לא הסתיים הסיפור. הגעגועים למציאות המשוחררת והדינמית במרכז אמריקה לא הרפו. לאחר שמונה חודשים נוספים בחריש, הם החליטו לחזור שוב לגוואטמלה, הפעם לטווח ארוך יותר ובמטרה להשתקע במדינה שכל כך נהנו לטייל בה.
חיבור לטבע וחיבור לקהילה
"כשטסנו לגוואטמלה בשנית, הפעם במטרה לגור, החוויה היתה שונה מאוד. פתאום נושאים כמו חינוך, תשתיות או שירותים, שלא ייחסנו אליהם חשיבות בזמן שטיילנו שם, הפכו משמעותיים יותר וההסתכלות היתה שונה. "שם בגוואטמלה בניסיון לרילוקיישן, הגענו לתובנה שבישראל אנחנו חיים טוב, יש לנו את המשפחה החברים הקרובים ויש לנו עבודה יציבה ושאנחנו פשוט משפחה הרפתקנית שאוהבת לטייל".
שלושה חודשים הספיקו לבני המשפחה לאחריהם החליטו לחזור שוב לישראל. "הפעם חזרנו ארצה ממקום אחר, שלמים יותר עם רצון לנטוע כאן שורשים", מספרת ג'ולי, "היה ברור לנו שאם חוזרים לישראל זה רק לחריש, וכך קרה. אנחנו כבר חודש וחצי בחריש עם גישה אחרת ותחושת שייכות גבוהה בהרבה".
את הכמיהה לשקט למרחבים ולטבע הם ממלאים דרך החורש הסובב את העיר. "הבאנו את המהות שלנו הנה. אנו מוצאים כאן מענה לכל הצרכים שלנו הן בתחום הטבע והן בתחום החיבור לקהילה". ג'ולי שופעת מחמאות למרכז 'סבבה' הפועל בעיר, ומספק לבנה המאובחן על הרצף האוטיסטי, מסגרת חיונית ומעצימה.
"המרכז הזה הוא פשוט בית עבורנו, מקום שרואה אותנו. התובנות שרכשנו בעקבות המסע שעברנו הן שבחריש יש מענים מדוייקים לכל הדברים החשובים לנו: חיבור לטבע וחיבור לקהילה ואנחנו מוקפים בשניהם".
"התגעגענו לקהילתיות"
עדי ודגן שאול עברו לדירתם השכורה ברחוב ברקת לפני ימים ספורים. יש עוד ארגזים לפרוק ובית לסדר, אבל את הסביבה הם כבר מכירים היטב. בקיץ שעבר, לאחר ארבע שנות מגורים בעיר, הם אמרו שלום לחריש ועברו לעפולה אבל התגוררו בה תשעה חודשים בלבד, וחזרו לחריש. "הגענו לחריש ממש בסמוך לחתונה שלנו ב-2017 ועזבנו ביולי 2021", מספרת עדי. "ההחלטה אז לעבור לחריש היתה בעיקר בגלל המחירים, הבתים החדשים, הקירבה לכביש שש, שמאפשרת לדגן להגיע באופן נוח יותר לעבודתו במרכז. בנוסף היה זה הרצון לקחת חלק ביישוב עיר חדשה בישראל", היא נזכרת.
ארבע שנים גרו בני הזוג בחריש, ובתם נועה, כיום בת שלוש, נולדה בעיר. "השנים הראשונות כאן היו נפלאות. הקהילה מדהימה, אנשים חמים, כולם הכירו את כולם והייתה אווירה של מושב. לצערנו התאכזבנו מאוד מאיכות הבניה של הדירות בהן גרנו בשכירות, ובכל דירה נתקלנו בבעיה אחרת. עם לידתה של נועה הפך המרחק הפיזי מהמשפחה למשמעותי ורצינו להתקרב אליהם יותר".
קו עפולה-חריש
המרחק מהמשפחה הפך משמעותי יותר בשל תקופת הקורונה: "אחרי כמה סגרים בחריש ללא משפחה, כשברקע האירועים האלימים של מאי 2021 בוואדי ערה, החלטנו לעזוב. מצאנו דירה בעפולה מול תחנת הרכבת, פתרון מצוין עבור דגן ונסיעותיו למרכז, ועברנו לשם", מציינת עדי.
בדיעבד, התברר שהפתרון היה מאוד נוח לדגן, אבל סיפק לעדי סידור מוצלח פחות. כבעלת עסק המספק חומרי גלם לאפיה בעיר, נדרשה עדי לחיות על קו עפולה-חריש באופן יומיומי, שגרה אותה הגדירה כקשוחה למדי. "הקש ששבר את גב הגמל היה זינוק ב-1,500 שקלים בשכר הדירה בעפולה, מה שהכריע את הכף והחזיר אותנו לחריש", היא מספרת.
המעבר המחודש לחריש מודל 2022 מתאפיין באופן טבעי בחוויה שונה: "העיר בהחלט השתנתה ואף גדלה, פחות מנופים ובנייה ופחות חבלי לידה ממה שספגנו ב-2017. קמו הרבה עסקים חדשים שזה מבורך. אני מקווה שהעירייה והתושבים ישכילו לפרגן ולתמוך בכולם. התגעגענו לקהילתיות שאין בעפולה ולא בשום מקום אחר בארץ. מקווים שהדירה החדשה והשנה החדשה שתבוא עלינו לטובה יביאו רק ברכה", מסכמת עדי בתקווה.
לא עוזב את העיר
להבדיל ממשפחות שאול ופלומבו, ליאון ניסנוב, הגיע לחריש כשהיה בן שנה בלבד וכיום בבגרותו, 27 שנים אחרי, הוא בוחר לחיות בחריש את חייו, למרות כל התהפוכות והשינויים שהעיר עברה. "חריש היא המקום בו גדלתי, בו ארצה לגדל את ילדי ובו ארצה גם לסיים את חיי", הוא מדגיש. משפחתו של ניסנוב עלתה לארץ בשנת 1994 מחבל קווקז, בברית המועצות, ולאחר שהות של שנה במחנה עולים בעמק חפר, השתקעה המשפחה בחריש.
"למדתי בגן בחריש ובבית ספר יסודי בקציר. עד שנת 2013 היו כאן רק 300 משפחות. לא היו כאן חוגים, מרכזי קניות או מוקדי פנאי. היתה כאן מכולת אחת ועבור מרבית השירותים היינו צריכים לנסוע לפרדס חנה או חדרה. לא היה פה הרבה. מנגד, המציאות כאן היתה של מגורים כקהילה מגובשת מאוד כמו משפחה אחת גדולה". חנה, דודתו של ליאון, מחזיקה בתואר התושבת הראשונה של חריש ואביו יבדו, שמשמש כבר 13 שנה כמנהל מחלקת הניקיון העירוני, היה עובד המועצה הראשון של הישוב.
"גם ללא הקסם שהיה פה בעבר, אני מאמין מאוד בחריש"
"אנשים מגיעים כיום לחריש לבית מוכן ולעיר מסודרת והם לא יכולים לקלוט בכלל, שממש עד לא מזמן גרה כאן קבוצה קטנה של אנשים שעיר שלמה נבנתה סביבה והיא "אכלה" את כל אבק הבנייה והרעש שהיה כאן, אך עם כל הקושי, מעולם לא חשבה לעזוב את חריש".
על אף תנופה הבינוי חסרת התקדים שחוותה העיר, מעיד ניסנוב כי הרחוב ההולנדי בו מתגוררת משפחתו מאז ומתמיד, נותר פסטורלי ושקט בדיוק כפי שהיה בשנות ה-90'. "אמנם הרבה שכנים התחלפו, אך בשכונה הוותיקה, האופי השקט השתמר עד היום. ברגע שיוצאים מהשכונה כמובן שהמחזות הם שונים לחלוטין ממה שהיה כאן בילדותי".
ניסנוב, שסיים לאחרונה שש שנים של שירות קבע במשמר הגבול ומחזיק בתואר שני במנהל מדיניות ציבורית רואה כאמור, את עתידו ועתיד ילדיו בחריש כמו גם את הקריירה שלו. לפני כשנתיים רכש ניסנוב דירה בחריש, בסמוך לבית הוריו, והוא מתכנן לפתוח בעיר עסק חדש: "לאחר כמעט עשור של שירות במערכת הביטחון החלטתי לעבור טבילת אש בתחום העסקי ולפתוח בעיר חנות משקאות.
"העיר צריכה עוד להשתפר במספר תחומים כמו לדוגמה בתחום החינוך או התעסוקה, אך מדובר בתהליך טבעי של עיר חדשה ובמערכת שצריכה להתייצב", מציין ניסנוב וחושף את חלומו להיות שותף בעשייה הציבורית המקומית כחבר מועצת העיר. "אני חי פה כל חיי ואני רוצה שהעיר תמשיך להתפתח בעיקר בתחומי התרבות, הפנאי והתעסוקה. גם ללא הקסם שהיה פה בעבר, אני מאמין מאוד בחריש".
