שלוש אחיות "משלנו" ושליחות אחת משותפת

צוותי הרפואה הם, ללא ספק, אנשי השעה בעת הזו. כיצד מצטייר משבר הקורונה בעיניהן של עדי בקר, שרה לנגה והילה שלם, אחיות "משלנו" ותושבות חריש? מהם האתגרים שמציבה בפניהן הפנדמיה ומהי העצה שלהן, שתעזור לנו לצלוח את ימי הקורונה בשפיות יחסית?

משמאל: עדי בקר, שרה לנגה והילה שלם

בשבוע שעבר יצא עם ישראל למרפסות כדי למחוא להם כפיים. נדמה שהעם כולו מוקיר תודה והערכה לצוותים הרפואיים של ישראל שעושים לילות כימים בחזית המלחמה החדשה שנחתה עלינו. כיצד חשות נשות השעה ואיך הן מתנהלות בין השליחות, העבודה והמשפחה? עדי בקר, שרה לנגה והילה שלם משתפות אותנו בשגרה השוחקת והמאתגרת ובהשקפות ותפישות העולם, שעוזרות להן לצלוח את קשיי התקופה.

"בעתיד, אוכל לספר לנכדים, שזכיתי להיות חלק מפנדמיה"

עדי בקר (32) נשואה ואמא לתאומים בני שנתיים וחצי היא בעלת וותק של שלוש שנים במקצוע, מתוכן שנתיים במחלקת המטואונקולוגיה והשתלות מח עצם במרכז הרפואי איכילוב, תל אביב. בנוסף, מנהלת בקר את קבוצת הפייסבוק המצליחה Medikid, המספקת מענה רפואי להורים בנושא של בריאות ילדים.

בקר מעדכנת כי שגרת העבודה שלה עברה שינוי משמעותי: "עד עתה עבדתי במשמרות של שמונה שעות, שאפשרו לי לבלות עם בן הזוג והילדים. בעקבות המצב, עברנו למשמרות של 12 שעות בצוותים קבועים, כשהמטרה היא כמובן שבמידה ומישהו ידבק, רק צוות ספציפי יכנס לבידוד".

"אני נמצאת במחלקה מאד מיוחדת", מפרטת בקר. "מטופלים מאושפזים במחלקה במשך חודשים רבים, ואני האדם שהם פונים אליו כשהם בוכים, שמחים, מבריאים או לחלופין – לפני שהולכים למקום טוב יותר. כעת, אני נאלצת לפנות אליהם עם מסיכה ולשמור מהם מרחק, עד כמה שניתן. אני נאלצת להשתמש יותר במילים ובטון הדיבור כדי להראות אמפטיה, ופחות במגע".

האם תחושת השליחות מתגברת בתקופה הזו?

"תחושת השליחות מאד חזקה, מרגש להיות בחזית ולחשוב שבעתיד, אוכל לספר לנכדים שלי, שזכיתי להיות חלק מפנדמיה". מי שעוזר לבקר להגשים את תחושת השליחות הוא בעלה שמטפל בילדים לבדו. "אני לא רואה את הילדים שלי במשך ימים שלמים. אני מקפידה לערוך איתם לפחות שיחת וידאו ביום, כדי לשמוע את קולם ולראות אותם.  רוב הנטל כרגע נופל על בעלי, זה מאד לא פשוט אבל הוא עומד בזה בגבורה ובצורה מעוררת הערצה".

בקר מעידה שלמרות המצב היא אופטימית: "אני מאמינה שזה עניין של זמן עד שימצא הפיתרון, כך שברור לי שהמצב הזה זמני. אני מעריכה שיהיו ימים קשים לפנינו, אבל אם נקשיב להנחיות משרד הבריאות נוכל בקרוב לעצור את התפשטות הנגיף“.

"אני מבינה שהבידוד הוא מתיש", מוסיפה בקר בנימה אישית, "וגם לא פשוטה המחשבה שחג הפסח, החג הכי משפחתי שיש, יתקיים במסגרת מאד מצומצמת אבל זכרו שיש לזה סיבה ובבקשה תישארו בבתים שלכם. בסין ודרום קוריאה שם האזרחים צייתו לסגר המוחלט, מתחילים לחזור לשגרה. זה יכול להיות כך גם אצלנו. אולי בפסח יהיה לנו קשה, אבל את ראש השנה נוכל לחגוג בגדול".

"הבחירה לצאת ולהימצא בעין הסערה מחזקת אותי"

שרה לנגה (32) נשואה ואם לשלושה ילדים עובדת, זו השנה הראשונה, כאחות במחלקה פנימית ד' במרכז הרפואי הלל יפה בחדרה. גם אצלה שגרת העבודה השתנתה ועברה למשמרות בנות 12 שעות ובשעות אלה היא מעניקה טיפול וגם סעד, לאוכלוסיה מבוגרת וסיעודית. "אין מישהו אחר שיוכל לטפל בהם אם לא אנחנו", היא מדגישה. "יש חולים עם בעיות אקוטיות שהם לאו דווקא קשורות לקורונה וחייבים גם בהם לטפל".

לנגה עובדת בעיקר בלילות ומטפלת בבקרים בילדים. כך היא מג'נגלת בין הלו"ז שלה לזה של בעלה. "בפועל אני לא ישנה הרבה, לא ביום ולא בלילה אבל איכשהו מתגברים על הקושי. אני מודה שלשנינו יש משכורות להביא הביתה, זה לא מובן מאליו בימים אלו".

את המחסור בשעות שינה משלימה לנגה במשמעות: "תחושת השליחות מתגברת בימים האלה. נוח יותר היה להישאר בבית, מוגנת עם ילדיי, אך הבחירה ולצאת ולהימצא בעין הסערה מחזקת אותי. שרשרת ההדבקה חייבת להיפסק וכדי שזה יקרה המחלה צריכה להיעצר ואנחנו שם לתת את המענה המקצועי. זו שליחות שאין כמותה".

לנגה, מודה שאין לה מושג עד מתי המצב הבעייתי בו שרוי העולם ימשך אך היא חשה אופטימיות מתוך הבנה שהמצב הזה הוא בר חלוף ולא ימשך לעד.

היא גם שולחת מסר חשוב, שטרם זכה לתהודה: "תחושת היסטריה אינה בריאה לנו ולמערכת החיסונית שלנו. צריך לנסות ולשמור על פאסון ורוגע מול עצמנו ומול ילדינו".

"כנטורופתית, אני מאמינה שיש להקפיד ולהשקיע יותר בחיזוק המערכת החיסונית שלנו, ולהיעזר בוויטמינים, תוספי תזונה וצמחי מרפא, שיכולים לחזק אותנו בתקופה הזאת".

"אני אדם אופטימי אבל אשקר אם אומר שהכל ורוד"

הילה שלם (33) נשואה ואם לשלושה ילדים היא אחות במחלקת אם-ילוד במרכז הרפואי מאיר, כפר סבא. "סביבת העבודה שלי, עם נשים לאחר לידה הינה סביבה אמוציונלית מאוד בשגרה, כעת הרגישות עולה עוד יותר, אין אפשרות לבקר את היולדות והלחץ שלהן להשתחרר הביתה גובר, מה שמגביר גם את חשיבות מקומנו עבור צרכי היולדות", מסבירה שלם על השגרה החדשה ומציעה ליולדות לנסות ולהתנתק מהחדשות כדי לשמור יותר על עצמן ולהוריד את מפלס הלחץ.

משפחת שלם חיה 'ממשמרת למשמרת' – כך לפחות מסבירה הילה על ההערכות וחלוקת התפקידים בינה לבין נתן, בעלה: "אני ובעלי מתחלקים במשימות, אבל זה לגמרי 'חיים ממשמרת למשמרת'. אין רגע לנוח. כשנמצאים בעבודה עובדים יותר שעות וכשחוזרים הביתה יש ילדים לטפל בהם, זה בהחלט מוסיף מימד נוסף של עומס, אבל משתדלים להתמודד".

לצד העומס תחושת השליחות מתגברת גם היא: "תחושת השליחות הובילה אותי לעולם הסיעוד והרפואה. כעת יותר מתמיד אני מאמינה שעלי לתת יותר עבור היולדות בכל הקשור לסיוע הן הרפואי והן המורלי".

איפה את ממוקמת על ציר האופטימיות-פסימיות?

"אני אדם אופטימי אבל אשקר אם אומר שהכל ורוד. אנחנו הולכים אל הלא נודע ואולי מה ששומר אותי שפויה הוא שאני משתדלת לא לחשוב לטווח ארוך מדי. אני עדיין מעכלת את המציאות החדשה. הדאגה היא בעיקר לדור המבוגר וכל אלו המוגדרים באוכלוסיית סיכון".

שלם מוכרת לרבים בזכות סרטוני ה'טיקטוק' ההומוריסטיים שהיא יוצרת ומפרסמת ברשת הפייסבוק. בימים בהם הביקוש לבידור גובר, הדרישה לסרטונים מצחיקים עולה. "זה ממש היומן האישי שלי בימים האלה. כל אחד פורק את המתחים בדרך שלו ועבורי יצירת הסרטונים היא הדרך הכי טובה עבורי, סוג של תרפיה עצמית. משמח שזה עושה טוב גם לאחרים".

שלם מסכמת את הראיון בשני מסרים שחשוב לה להעביר: "אני רואה בלבול גדול בקרב הציבור. לטעמי, מאפשרים לתושבי המדינה יותר מדי פרצות. מנייני התפילה בציבור לדוגמא, הם מבחינתי טעות גדולה. כל יציאה למרחב הציבורי מסכנת אותנו חבל שנתעורר רק כשיהיה, חלילה, מאוחר מדי. בנוסף, אני רוצה לומר תודה לציבור שמעריך את פועלנו. מחיאות הכפיים עבורנו היה אירוע שריגש אותי מאוד".