עיר עם תרבות: 100 אמנים ויוצרים בחריש התאגדו בעמותה חדשה

בחודשים האחרונים החלה לפעול בחריש עמותה חדשה: אומני חריש. כ-100 אמנים ויוצרים חברים בעמותה, ששמה לה למטרה לקדם ולפתח את האומנים בעיר. רועי זך, ממייסדי העמותה, מציין שני יעדים נוספים משמעותיים. האחד, הקמת בית אומנים בעיר. והאחר, קידום ויצירת אירועי תרבות בעיר.

"זוהי עמותה שיתופית ומעבר למטרה של קידום האומנים אנחנו רוצים ליצור בית, מרכז, שבו כל חבר וחברה בעמותה יוכלו להציג את האומנות שלהם, לחשוף אותה לתושבי העיר ולציבור הרחב.

אומנות כחלק ממארג החיים העירוני

גני סטבינסקי, חבר ועד העמותה, הוא בוגר בית צבי ומקים התיאטרון הקהילתי תיאטרונוע ברמת גן. בספטמבר הקרוב תיפתח בחריש שלוחה של המרכז הרמת גני.

"אנחנו מתחילים להפעיל חוגי תיאטרון לילדים, נוער ומבוגרים. בנוסף, רועי זך ביקש ממני להצטרף לוועד אומני חריש ומאוד חשוב לנו לקדם את האומנות בעיר שמתהווה. לתפישתי, אומנות היא חלק אינטגרלי ממארג החיים העירוני".

"הרעיון של העמותה הוא להביא את האומנים לקדמת הבמה. להתאגד כולנו ככוח יוצר. יש עמותות פעילות כאלה בארץ ובעולם שהעשייה שלהם משמעותית ומורגשת בעיר. בפריפריה, אלה דברים שמן הסתם קשה יותר לקדם אותם.

"אישית, לקחתי על עצמי לקדם את האומנים דרך הרשתות החברתיות בעיר, לתת להם את הכלים הטכנולוגיים שיעזרו להם בעולם המדיה. כל אחד תורם לעמותת האומנים ממה שהוא יכול. אין לנו כרגע מקורות מימון. כרגע הכוח שלנו הוא אנחנו", הוא מדגיש.

כדוגמה, הוא מציין את מופע הכבש ה-16 שהתקיים בשבוע הספר והיה מבוסס על טהרת הכוחות המקומיים ועל שיתוף פעולה בין האומנים המקומיים.

מה הקריטריון של חברות בעמותה?

"כל מי שחובב אומנות ומעוניין לקדם אומנות בחריש יכול להצטרף אלינו. אנחנו מחפשים אנשים שהתשוקה הזו בוערת בתוכם. הם לא חייבים בהכרח רקע באמנות. אנחנו כמובן רוצים לעודד אומנים ממגוון תחומים להצטרף לעמותה, כדי ליצור מיזמים ושיתופי פעולה שיכולים להזניק את האומנים קדימה".

אחת התוכניות המיידיות שמתכנן גני יחד עם זוגתו נעה, מורה לתיאטרון, היא הקמת תיאטרון קהילתי בעיר.

"אנחנו מגיעים לחריש עם שני כובעים, האחד הוא חוגי התיאטרון. כל ילד/ה או איש/ה  שמעוניינים להצטרף לפעילות מעצימה שמחזקת את הביטחון העצמי ואת יכולת ההבעה ולרכוש כלי משמעותי לביטוי עצמי בחיי היום יום – מוזמן. הפעילות הנוספת, שהיא מאוד מאוד קרובה לליבנו, היא תיאטרון קהילתי בחריש. יהיו הפקות מקוריות ונשתלב גם באירועים ובטקסים עירוניים. כל מי שזה מעניין אותו מוזמן להצטרף".

השראה מהנוף ומהקהילה

אחת הדוגמאות המצליחות לאומנית שבנתה את עצמה ומינפה שיתופי פעולה, בחמש שנות המגורים שלה בעיר, היא נופר מרגליות.

"אני זמרת, יוצרת, שחקנית, מורה לפיתוח קול, מלווה רגשית דרך מוזיקה, דוגמנית ואמא לשלושה ילדים", מפרטת נופר.

היא החלה דרכה כילדת פלא במוזיקה הקלאסית, למדה מוזיקה באקדמיה למוזיקה, וכבר בגיל 17 השתתפה כזמרת באופרה "הנגנים מברמן" עם התזמורת הסימפונית ירושלים. היא למדה פיתוח קול בבית הספר 'רימון' ג'אז, ובשנים האחרונות התמקצעה בעולם השירה הטורקית. ברזומה שלה ניתן למצוא שיתופי פעולה עם אומנים מוכרים ביניהם דניאל ורטהיימר, טום קרני, עמאד דאלאל, צחי הר נבו, עדי לוי ועופר פורטוגלי.

נופר מאמינה גם היא בחשיבות העצומה של עמותת האומנים ובתרומתה למינוף פעילותה: "אני מופיעה כאן בטקסים, השתתפתי בהצגה המקומית דרך ארץ 32 שעסקה במתח בין המגזרים השונים בעיר. יש לי פה הרבה תלמידים ואני מנסה ליצור חברויות ושיתופי פעולה בין התלמידים וביני ובין אומנים אחרים.

"אני ממש מנסה להופיע כאן לפני הקהילה שלי. זה מאוד חשוב לי. סיימתי ממש לאחרונה הפקת אופנה, אני דיגמנתי והצלם והמאפרת היו תושבי חריש. אני חושבת שיחד, האומנים, יש לנו כוח. אנחנו יכולים ליצור המון שיתופי פעולה להניע אחד את השני ולהניע קדימה את האומנות בעיר".

האם חריש מעניקה לך השראה ליצירה?

"בוודאי. ההשראה ליצירה שלי מגיעה גם מהקהילה וגם מהנוף המהמם של היער. אני גרה במדורגים, אני יושבת במרפסת שלי מול כל הירוק הזה, וכותבת ומלחינה. זה תענוג".

"אני כתבתי את שיר הנושא להצגה 'דרך ארץ 32'. השיר מדבר על "ביחד", חילונים, דתיים וחרדים ועל הרצון להביא שלום, אחדות ולשמור על הבית".

---

"לאומנים יש תפקיד. לי לפחות יש תפקיד. אני מרגישה שאני יכולה להביא שלום, ריפוי, אחדות ולהפיץ טוב ואהבה"

---

"שיתופי הפעולה שאומני חריש מייצרים תורמים בעיניי לא רק להם אלא גם לחוזק החברתי. אנחנו יכולים לעזור לייצר פה קהילה טובה יותר. לאומנים יש תפקיד. לי לפחות יש תפקיד. אני מרגישה שאני יכולה להביא שלום, ריפוי, אחדות ולהפיץ טוב ואהבה. דווקא בגלל שחריש היא מקום חדש אני יכולה לשמח את הלבבות, לרגש בטקסים עצובים, לגעת בכולם ולהזכיר לכולנו שאנחנו משפחה אחת".

"הותר לפרסום": על שירה ומלחמה

את תחושת היחד והסולידריות החברתית, מיטיבה לבטא ד"ר שלי אינגדאו ונדה הן בפעילותה החברתית והן ביצירתה.

שלי היא חברת סגל בכיר באוניברסיטת חיפה. לצד הפרנסה והעיסוק המרכזי היא אוצרת תערוכה שעוסקת במנהיגות האתיופית, ומתעדת את האבל והשכול של הקהילה, שאיבדה חיילים וקצינים במלחמת חרבות ברזל. התערוכה תוצג גם בחריש בתחילת נובמבר.

לפני שלושה שבועות יצא לאור ספר שיריה הראשון. הספר 'הרקטור לא שלח שיר לשבת' מעבד את החוויות הכואבות עימן מתמודדת החברה הישראלית מאז ה-7 באוקטובר, ורבים משיריה עוסקים באבל הפרטי שחוו תושבי חריש.

בנוסף, בקרוב יצא לאור ספר הילדים איתי החייל, המספר את החלומות של בנה בן ה-6 ועוזר לילדים להתמודד עם מוראות המלחמה.

"עמדתי לפרסם  ספר שכתבתי במשך 10 שנים, שמתאר את סיפור חיי והעלייה לארץ, אבל אחרי ה-7 באוקטובר, גנזתי אותו וכתבתי ספר שירה על המלחמה. אחד מסממני השגרה שלי, הוא שיר לשבת שרקטור אוניברסיטת חיפה שולח לנו. ככותבת שירה, אני ממתינה לו בסקרנות.  בשבת הראשונה אחרי השבעה באוקטובר – פתאום הרקטור לא שלח שיר לשבת ובתוך כל הכאב, זה מה שאני הכי זוכרת. איך בן רגע לא הייתה שגרה, לא היה סדר ומה שהיה כבר לא יהיה".

"השירה היא על המלחמה. כל סיפור או שיר הוא פתיח לסיפור גדול ואישי על חברים וחברות שנהרגו ונרצחו, או שכלו את אהוביהם. חלקם מחריש.

בשיר "הותר לפרסום", כתבתי על מורן דיטש, תושבת העיר, שאיבדה את יונתן אהובה, ובנה בן השנתיים ארי, רק לומד לומר את המילה אבא. כתבתי על ההורים של נעם שלום, גם הם מחריש, שאיבדו את בתם בנובה".

לצלוח את המשבר – יחד

שלי, שחוקרת באקדמיה חוסן חברתי, ניסתה לייצר שגרת מלחמה לילדיה ולה ולפתח עבורם ועבור הקהילה האתיופית שקרובה לליבה, חוסן שיעזור להם לצלוח את התקופה.

כחלק מהמאמץ, בקרוב יצא ספר הילדים הראשון שכתבה, איתי החייל. הספר בוחן את עולמו הפנימי של ילד שהושפע מהמלחמה ואת התמודדותו עם שגרת מלחמה.

"בספר הוא מחלק אוכל לחיילים. בזמן המלחמה הקמתי חמ"ל בעיר חריש יחד עם קהילת מתנדבים מבני הקהילה האתיופית. בישולנו וחילקנו אוכל מסורתי אתיופי, אירחנו משפחות מפונים, סייענו לנשות מילואים, החמ"ל פעל כל השבוע. קיבלנו את אות גיבורי העורף על פעילות החמ"ל".

"חריש ספגה מכה קשה במלחמה, למרות שהאוכלוסייה פה היתה כביכול מוגנת ולא היו פה אזעקות. מספר ההרוגים היה משמעותי. לא יכולתי שלא להזכיר את כל הנופלים בשיר. חשבתי שאם לא נכתוב את כל השמות שלהם ביחד, אז לא יאמינו לנו שספגנו אבדה מאוד גדולה ביחס לערים אחרות.

"הקהילה האתיופית בחריש היא חזקה ואני מאמינה שהיא יכולה להראות את הדרך לחברה הישראלית לצלוח את המשבר הזה. הקהילה האתיופית כבר התמודדה עם קשיים ומשברים. אנחנו יודעים מה זה חוסן, צמחנו מתוך משבר, הופקרנו קודם לכן, אנחנו יודעים מה זה לקבל מכות משוטרים – אז יש לנו את הכוחות להתמודד ולתת לאחרים את הכלים הנדרשים להתמודדות. אני עושה את זה גם בעזרת שירה".

לקריאה נוספת: יצירה חרישית – שלושה אמנים, שלושה שבילי חיים המובילים לחריש