יצירה חרישית – שלושה אמנים, שלושה שבילי חיים המובילים לחריש

אסף בריל, אניק שוט ויניר קילינסקי הם אמנים מוכשרים. הם בחרו לחיות בחריש, הם יוצרים וחולמים על העתיד. ראיון עם שלושה אמנים מקומיים על הקשר בין אמנות, אמונה ובחירת הלב

זה אולי נשמע כמו התחלה של בדיחה אבל מהם הקווים המחברים בין יליד הארץ חוזר בשאלה, עולה חדשה מברזיל ועולה ותיק חוזר בתשובה? ובכן, כמו תמיד, בישראל, התשובה מורכבת. פגשנו את אסף בריל, אניק שוט ויניר קילינסקי כדי לשמוע בקצרה את סיפור חייהם, להתרשם מהאמנות שלהם, להבין עיקרי האמונה שמלווה אותם ואת הבחירה שלהם, כאן ועכשיו, בחריש.

קו-אשה-קו

ממרפסת ביתו משקיף אסף בריל (47) על יער חריש ומקבל השראה לציור. בחדר העבודה שלו פרושים קנבסים (אחד גדול וכמה קטנים) עליהם הוא עובד כעת. הוא לא מצייר נופים. רק פורטרטים ובעיקר הוא אוהב לצייר נשים. נשים חזקות, רבות הבעה, צבועות בשלל צבעים. "תמיד אהבתי לצייר נשים, הן יפות יותר מגברים או נוף" הוא מסביר. הנשים של אסף אכן יפות. קשה היום לדמיין את התקופה בחייו בה נאסר על בריל לצייר, אבל במהלך 17 שנים בהן חי כאדוק שומר מצוות, ויתר בריל על תשוקה זו.

"היהדות אוסרת על ציור נשים, אסור אפילו להסתכל על אשה. כאדם מאמין השלמתי עם הרעיון הזה. מצד שני ביצעתי במהלך השנים הרבה אקספרימנטים. ציירתי קו אחד שמרמז על אסתטיקה מסוימת, על צורה של אשה. היה לי צורך להביע. מילאתי מחברות שלמות בקווים עצורים".

בריל גדל בבית חילוני בחיפה עם אבא אדריכל וצייר. כשרון הציור שלו התגלה בילדות המוקדמת והתפתח עם השנים גם במסגרת בית הספר וגם בצורה אוטודידקטית. כשרונות אומנותיים נוספים כמו נגינה טופחו גם הם. בריל שצייר, ניגן וחלם, התקבל ללימודי קולנוע למחזור הראשון של בית הספר סם שפיגל בירושלים.

בשנה השלישית ללימודיו, חזר בריל בתשובה ומסלול חייו פנה לכיוון אחר לחלוטין. "לא היתה לי קרבה לדת ולא ידעתי עליה דבר. כשרציתי להניח תפילין בפעם הראשונה בחיי, חיפשתי בדפי זהב בתי כנסת והתקשרתי אליהם לברר איך עושים זאת", הוא נזכר בחיוך. הוא לא זוכר מאין נולדה המשיכה שלו ליהדות. "הלכתי אחרי קול פנימי שהדריך אותי. זה היה ניסיון מוצלח עבורי. מצאתי הרבה שייכות, נשאבתי לעולם הזה. נהניתי מאוד ללמוד". בריל נכנס ללמוד בישיבה ובהמשך אף שימש במשך 7 שנים כמשגיח בישיבה של בעלי תשובה. הוא התגורר במאה שערים, התחתן והביא לעולם שבעה ילדים. נדמה היה שהחיים שבחר נכנסו למסלול קבוע, אולם בתחילת מרץ 2002 במוצאי שבת רגיל ככל האחרים, שוב השתנו חייו. בריל ירד לרוקן את הפח. פיצוץ עז החריד את הסביבה. זגוגיות התנפצו ו-12 אנשים נהרגו בפיגוע התאבדות בשכונת בית ישראל בה התגורר. מראות הזוועה מלוות אותו עד היום.

"יומיים אחרי הפיגוע נסעתי יחד עם כל הישיבה למלון בטבריה ופחדתי לצאת מהחדר, חששתי מפיצוץ". עקבות הפיגוע הותירו חותם חזק על בריל. אחת התוצאות המיידיות היתה החזרה שלו לכן הציור. במשך תקופה ארוכה ציירתי והרגשתי שאני לא בסדר, אבל לא יכולתי להתמודד נפשית עם המצב בלי הציור. התפקיד בישיבה הפך לרובוטי, נעלמה לי תחושת השליחות", הוא משחזר.

לאחר 17 שנים של חיי אמונה ומצוות, לאחר מספר שנים מייסרות ומבלבלות בחר בריל בדרך חדשה. בשנים האחרונות הוא מתגורר בגפו ומצייר. בשנה שעברה קיים תערוכת יחיד מוצלחת "לבד יחד לחוד", בבית שאגאל בחיפה והוא עובד כדי לקדם את התערוכה הבאה. לחריש הוא מגיע לאחר מספר שנות מגורים בפרדס חנה, שם מתגוררים ילדיו.

"אני מאוד מקווה שחריש תהיה עיר שתדע לתמוך באמנים שלה. אני אמנם חדש כאן בעיר אבל יש באוויר תחושה של התחדשות ורעננות שאני מאוד אוהב", הוא מסכם.

מוסיקה היא תפילה

אם תעברו ליד שכונת הקוטג'ים הוותיקה של חריש תוכלו אולי לשמוע את המוסיקה שבוקעת מביתו ומליבו של יניר קילינסקי (37), מוסיקאי מוכשר.

קילינסקי נולד בארץ ובגיל ארבע היגר עם הוריו לארגנטינה. לפני תשע שנים חזר לארץ כעולה חדש וכאדם מאמין שומר מצוות. הוא גדל בבית חילוני. החיפוש אחר משמעות הוביל אותו להכרות מעמיקה עם תורות רוחניות במזרח. הוא טייל בסין ובהודו, בלאוס ובנפאל. התגורר על ספינה בנהר הגנגס, במנזרים במזרח ובבקתת בוץ בארגנטינה וחיפש הארה. חיפוש זו הוביל אותו דווקא לעולם המוסיקה. כנער, השתעמם קילינסקי משיעורי הפסנתר והגיטרה אך בטיוליו בעולם נחשף לצלילים שונים, לכלים אתניים ובעיקר למוסיקת נשמה מדטטיבית. "נחתתי לראשונה בסין והתחברתי למוסיקה שלהם המבוססת על סולם פנטטוני (סולם מוזיקלי המורכב מחמישה צלילים באוקטבה), זוהי מוסיקה שעושה טוב לנשמה. בהודו התחברתי לכלי פריטה הודי מסורתי והתחלתי לנגן על הסיטאר", הוא משתף, "חווית הנגינה על הסיטאר היתה מאוד משמעותית; לראשונה בחיי נהניתי לנגן ואפילו גיליתי כשרון". קילינסקי התחבר למוסיקה אבל גם לרוחניות היתרה שגילו אנשי המזרח. "ראיתי אנשים שאין להם כסף אבל הם מאושרים וצוחקים ושמחים וגם מאמינים באלוהים שלהם".

קילינסקי חזר לארגנטינה התפרנס מנגינה בסאבוויי בבואנוס איירס על סיטאר ועל חלילים אתניים ואף הקליט תקליט ראשון שזכה להצלחה. אך החיפוש אחר משמעות ואמונה לא הסתיים. הוא הרחיב את הכלים האתניים שאיתם הצליח לבטא משמעות כשנחשף למוסיקה סופית וכלים אתניים כדוגמת הנאי, כלי נשיפה שמפיק צלילים שנוגעים ללב, הסנטור, כלי נקישה מסורתי והעוד.

לפני 14 שנים בביקור בארץ קילינסקי גילה לראשונה את שאר הרוח של היהדות, את היופי בתורת אבותיו. "המפגש עם הרב יונדב קפלון, חסיד חב"ד ומשורר שינה את חיי", הוא פוסק. "ראיתי לראשונה איך מתנהל בית יהודי, חשתי בקדושה".

קילינסקי החל בתהליך של חזרה בתשובה והתחיל במצוות הרב יצחק גינזבורג גם לנגן על הכלי שמזוהה עם היהדות יותר מכל, הכינור. "הוא פסק שזו המהות שלי בחיים וקרא לי הכנר. הסברתי לו שאני כבר מבוגר מדי כדי להתחיל ללמוד על כינור, אבל הוא הבטיח לי שזה הייעוד שלי".

לפני כשנה השיק קילינסקי את התקליט השני שלו "ניגוני יהודה", מנגינות יהודיות המושמעות באמצעות הכלים האתניים שהוא כל כך אוהב. "מוסיקה היא תמיד תפילה", הוא משתף. תהליך היצירה התרחש רובו ככולו בחריש בה הוא מתגורר בשלוש השנים האחרונות. "התאהבנו בחריש ממבט שני", הוא משתף, "הגענו לכאן להתארח בשבת ולא ממש הבנו לאן הגענו, אבל התאהבנו במקום בזכות האנשים כאן, הרגשנו שהם משהו אחר לגמרי".

ציונות, יהדות, אמנות

בפסח הקרוב תחגוג אניק שוט (50), עולה חדשה מברזיל, שנה לעלייתה לארץ יחד עם בעלה ובתה. העליה לארץ בגיל זה אינה משימה פשוטה עבורה, אבל היא מתמסרת באהבה לקשיי הקליטה. "גדלתי בסן פאולו, אבל החיבור לארץ תמיד היה חיבור חזק. הבית שלי היה בית ציוני ותמיד ידענו מה קורה בארץ", היא משתפת. גם החיבור לקהילה היהודית היה חיבור משמעותי. "כשסיימתי את לימודי התואר הראשון בציור ובפיסול באוניברסיטה לאומנות Bellos Artes התחלתי ללמד אמנות במועדון היהודי של הקהילה בברזיל. אהבתי ללמד ילדים קטנים", מציינת שוט שזוכרת תקופה זו בחיבה גדולה. שוט המשיכה ללמוד קורסים נוספים בתחומים משיקים כמו עיצוב אופנה, עיצוב גרפי והתפרנסה למחייתה כמעצבת ומאיירת של ספרים ועיתונים.

אבל נדמה שהרומן הממושך שלה עם היהדות והאמנות החל דווקא בעיתון לקהילה היהודית. בגיל 12 התפרסם השער הראשון פרי עיצובה לעיתון הקהילה היהודית ושנים לאחר מכן, הפכה אניק לעורכת הראשית והמעצבת של עיתון זה שיצא לאור על ידי הוריה. היא השתתפה במספר תערוכות אישיות, ביניהן תערוכת יודאיקה ופיתחה סגנון אישי של ציור ופיסול אבסטרקטי. אני אוהבת לצייר ולפסל נושאים שעוסקים בזוגיות. "אני מחפשת באמנות שלי הרמוניה ורומנטיקה", היא מסבירה. מארק שאגאל, וינסנט ואן גוך וגוסטב קלימט הם הציירים האהובים עליה.

בחריש היא מתגוררת מזה ארבעה חודשים. "היינו במרכז הקליטה כמה חודשים והתחלנו לחפש לאן לעבור. תל אביב היתה יקרה מדי וירושלים רחוקה מדי. חשבתי שכדאי לגור בנתניה ליד הים וככה הגעתי לכאן".

חריש לא ממש קרובה לנתניה…

"זה היה נראה לי מספיק קרוב, יחסית למרחקים שאני רגילה אליהם בסן פאולו", היא מחייכת.

"ראיתי מודעה בלוח דירות שמציעה דירה של 4 חדרים ברחוב תמר במחיר מצוין. הגענו לפה והתלהבנו מהדירה ומהנוף. בעלי קרא הרבה על חריש וחשב שזו עיר עם עתיד, אז הגענו לפה ואחרינו הגיעו עוד 5 משפחות ברזילאיות. יש הרבה יהודים מברזיל שעוזבים אותה עכשיו בגלל בעיות של ביטחון אישי ואני מקווה להגדיל את הקהילה פה בעיר. פתחתי דף פייסבוק לעולים מברזיל ואפילו נפגשתי עם יצחק קשת כדי שנעזור לברזילאים להגיע לכאן. חריש מאוד מעניינת אותי. יכול להיות פה ממש טוב. זו עיר שמציעה הזדמנויות חדשות לרבים וגם לי".

אילו הזדמנויות את מחפשת?

"אני אשמח להתפרנס מציור קירות או עיצוב ספרים וחוברות כפי שעשיתי בברזיל והחלום שלי הוא לעצב את כיכרות חריש ולפסל עבור העיר, פסלים שישקפו את החיים היהודים והציונים שמתרחשים כאן. אני מקווה שחריש תהיה עיר של תרבות ואמנות עם הרבה צבע ויופי".